גלבוע, נמנע

עדיין לא החלטתי כיצד אני אצביע בנוגע לתקיפה באיראן. אני מצפה שיתקשרו לשאול את דעתי בכל רגע, אבל חשוב לשמור על ראש פתוח עד הרגע האחרון האפשרי.

כרגע יש שיקולים לכאן ולכאן. מצד אחד, תקיפה באיראן עלולה להוביל למלחמה אזורית מהסוג שחשבנו שלא נראה יותר, ולירי של עשרות אלפי טילים על ישראל. מצד שני, אם קיימים עשרה אחוזים שאיראן תהפוך לגרעינית ועשרה אחוזים אחרים שהיא תשתמש בטילים האלה נגד ישראל, בלי להיות סטטיסטיקאי אני מבין שזהו סיכון שאסור לנו לקחת. בינתיים, בשלב הזה ההחלטה היחידה שקיבלתי היא לקבוע סופית רק לאחר שיוצג בפניי כל המידע.

אתם אולי חושבים שאין סיבה שיתייעצו איתי, אבל אין טעות גסה מזאת – טוב, אני לא יכול להתאפק, אולי לעשות ביד לפר תהיה טעות גסה מזאת. יש סיבה ברורה להתייעץ איתי – להחלטה האם לתקוף או לא לתקוף באיראן תהיה השפעה ישירה על החיים שלי. קראתי עכשיו שמפקד צבא ארה"ב אמר שלא בטוח שישראל תעדכן אותו לפני שהיא תתקוף. אותו, אתם מבינים. אתה מדבר? אני חי פה. אני זה שגר במדינה שאני שומע עליה כל הזמן בחדשות. משמרות המהפכה, בחיי שבחיים שלי אפילו לא פגשתי אף אחד מהם, אבל הם מאיימים שהם יירו עליי אם יתקפו אותם, ואולי סתם ככה בשביל הכיף. אני מרגיש שהדבר המנומס מצד ראש הממשלה לעשות, אם לא המתבקש, זה לפחות לשלוח SMS “מה אתה חושב"?

אבל בינתיים כלום. שקט. בחוץ האווירה היא של "ערב של" – רק אף אחד לא יודע איזה שנה לשים אחרי זה צמד המלים הזה. ערב של 1991 החמודי? או של 73' המדכא? ומי מעז לומר 39'? באיראן מפעלים התחילו להתפוצץ מעצמם, אצלנו פיקוד העורף עושה יותר תרגילים מג'יין פונדה ובטלוויזיה מצחצחים חרבות כאילו אנחנו בטלוויזיה, אבל אותי, אתם מבינים, שכחו לשאול מה דעתי.

אתם יודעים מה, עיזבו, שלא ישאלו. לא נראה לי הגיוני שיתקפו בלי לפחות להודיע. אימייל קטן, יומיים קודם, שמעדכן שהפעם באמת צריך להתכונן. אנחנו בשנת 2011 – מה, הם חושבים שסתם שוכב לי פה טרנזיסטור בבית?

אז הודעה קטנה מראש, בינינו. שלא ידאגו, לא נספר לאיראנים. יש לי הרי אינטרס לשמור את זה בסוד. זה לא שאני פוליטיקאי.

איך אני שונא שעושים דברים מבלי לשאול אותי קודם. השבוע קצת התעצבנתי כשגיליתי שאשתי אמרה לחבר טוב שלי שהוא יכול לקפוץ, ואני אגיד לכם את האמת, בכלל לא היה לי מה לעשות. אם יום אחד אני אהיה ברחוב ופשוט אשמע אזעקה אני מתאר לעצמי שממש אקח את זה קשה. שלא לדבר על מה יקרה אם זה ייפול לי על משהו חשוב.

יש מצב שאני לא אדבר עם ביבי אחר כך.

אבל אני בהחלט מאמין שעוד יתייעצו איתי, הם בטח כרגע עסוקים עם מישהו שמדבר הרבה – לא משנה מי, זהו לא הזמן לעקיצות זולות על חשבון מישהו אחר, אלא לאחדות מול האתגר. ומה שאני הולך לומר בישיבה הזאת הוא שאם מוכרחים לתקוף, אז לדעתי מוכרחים לתת ליואב לימור לנהל את ההתקפה. התלבטתי בינו לבין אלון בן דוד, אבל בסופו של דבר באירועים מהסוג הזה אנחנו זקוקים למשמעת ושיקול הדעת של ערוץ 1. גם פגשתי את יואב לימור כמה פעמים והוא עשה לי רושם של בחור רזה.

העניין הראשון על הפרק יהיה לתאם לוח זמנים. חלון הזמנים למבצע ייסגר במאי, כי אין סרט שאני יושב בקיץ בלי מזגן במקלט. אם אפשר גם לא לעשות אותו בערב של חמישי כי אנחנו הולכים לשתות עם חברים שלא ראינו המון זמן.

תראו, אין לי אגו בנושא הזה. אני מוכן להסתפק בדיווח מכל אחד מהאלופים הבכירים, אבל אני עדיין מקווה שזה יהיה ברק שיעדכן אותי בנעשה בזירה האיראנית. איני יודע מה דעתכם האישית עליו, אבל אני מרגיש שהמעמד מחייב שיחה של אחד על אחד עם שר הביטחון. בדיוק על דברים מהסוג הזה קמות אחר כך ועדות חקירה.

"גלבוע, האם אתה דיברת או לא שוחחת עם שר הביטחון אהוד ברק בימים שקדמו למבצע 'גונדי'”?

"שוחחתי, באיזה נושא"?

"בנושא מבצע 'גונדי'”.

"לא זכור לי".

"אינני שומע".

"לא זכור לי".

"והאם אתה לא מרגיש כי בנושא עד כדי כך הרה גורל לאשתך, לך ולכלב השמן שלך, היה צורך שתשוחח עליו ישירות עם שר הביטחון"?

"בהחלט כן, אני רוצה להציג כראיה בלוג שכתבתי בתחילת דצמבר".