ניב שטנדל
התכוונתי לכתוב על נבחרת ישראל בכדורגל, ששיחקה אמש לעיני כמה מאות צופים במלטה ובערך מספר דומה של צופים בישראל את משחקה האחרון והמיותר בעוד קמפיין כושל.
התכוונתי לתהות למה אני בכלל רואה את זה, ולא מזפזפ, למשל, לשידור החוזר של דטרויט ליונס נגד שיקגו ברס ב-NFL. אפילו גביע צ'אנס בכדורסל נראה פתאום אטרקטיבי.
התכוונתי לשאול אם מישהו בכלל ראה את זה. ואם למישהו היה בכלל אכפת.
התכוונתי לעבור על רשימת הדברים שהייתי צריך לעשות במקום לבזבז את הזמן שלי במקום על דני בונדר ורמי גרשון. להתחיל לרוקן קצת את ה"יס מקס", למשל.
התכוונתי לשאול מה עובר בראש של לואיס פרננדז כשגם במשחק האחרון שלו כמאמן הנבחרת הוא ממשיך בניסויים מופרכים בהרכב כמו ניר ביטון, כאילו מדובר במתיחה גרועה של יהודה ברקן.
התכוונתי להרהר בקול רם על מה שצריך להשתנות כדי שפעם אחת נצליח לחבר "הגרלה נוחה", "סיכויים טובים" ו"לגיונרים" לעלייה לטורניר גדול, והאם התשובה למשוואה הזו היא אלי גוטמן.
אבל זפזופ מקרי לערוץ 10 – רק כדי לראות מה אני בעצם מפספס בערוצים האחרים בזמן שבן שהר מחמיץ משני מטר – שינה את כל התוכניות. מכאן והלאה, כבר לא היתה דרך חזרה לשיממון בואלטה. כבר לא היה אכפת אם ננצח 5:0 או נפסיד 2:1. כבר לא היה חשוב אם רפאלוב יבקיע במספרת, דודו ביטון יכבוש שלישיה ומאור בוזגלו יראה כמו מסי. אפילו במשחק "בעל הפוטנציאל" בין מכבי תל אביב להפועל ירושלים כבר לא היה שום עניין. איך אומרים מומחי הקלישאות במדי כדורגל שלנו – "הכל מתגמד".
ועכשיו, אחרי שגלעד שליט חוזר, אפשר להתפנות לשאלה הקשה באמת: איך מעיפים את אבי לוזון מההתאחדות?
