תומר קמרלינג

"אלוהים, תראו איך הם שיפצו את 'הבימה'"

אני אוהב את סדרת "יעד סופי". ליתר דיוק אני אוהב את הנחת היסוד שלה, הפרמיס שלה: אי אפשר לרמות את המוות. תימלט ממנו פעם אחת, והוא יחזור לגבות את החוב. זה הופך את המוות עצמו לרוצח הרשמי של הסרט, שזה כבר מעניין. ועכשיו מגיע הפרק החמישי ומוסיף טוויסט: אם תרצח מישהו, ניצחת את השיטה. אתה והמוות פיטים, ואתה זוכה בשארית חייו של הקורבן שלך.

בהתאם לנוהל הרגיל, סם (ניקולס ד'אגוסטו) חווה פלאש-פורוורד של משהו איום ונורא שמצטלם פצצה (במקרה הזה חיזיון של התמוטטות גשר), ואז חוזר למציאות ומציל קבוצה של אנשים - שמכאן והלאה יקצור אותם המוות פרנציפ, אחד-אחד, עד לסגירת כל החשבונות. שוב בהתאם לנוהל, הוא יתקוף בגלים של צירופי מקרים מורכבים/ מגוחכים שיסתיימו באורח גרוטסקי.

כמו תמיד ב"יעד סופי", הקטע החשוב הוא המיתות המשונות. הסגנון המקאברי, המצחיק-מרושע-גרוטסקי שהפך לסימן ההיכר של הפרנצ'ייז. בקיצור, משהו כזה:

ההילולה המורבידית הזאת עבדה נהדר בשני הסרטים הראשונים, נשחקה קצת בשניים הבאים, ועכשיו חוזר הבמאי סטיבן קווייל למקורות ומביא סרט אימה מגעיל-מצחיק-מקפיץ מאוזן היטב.

צוות שחקנים חיוור וכמה דיאלוגים צ'יזיים גורעים מ"יעד סופי 5", אבל הסך הכל הוא חזרה לתלם של הסדרה הזאת, שכל הכיף בה זה שהיא אף פעם לא לוקחת את עצמה ממש ברצינות. והיי, החל מהיום (חמישי) אתם יכולים לראות אותה לא עושה את זה בתלת ממד.

אגב חשיבותה של אי-רצינות, לאורך חייה של "יעד סופי" נעשו עליה לא מעט פרודיות, טייק-אופים וספופים. הנה משהו אווילית כנדרש עם כמה חיקויים מדויקים להפתיע:

אם אתם סתם בעניין של לספור ראשים מתפרקים, תתפרעו על זה:

ולא אשחרר אתכם בלי סצנת ההו-אלוהים-לא של הפרק השני, ולטעמי המוצלח ביותר, בסדרה הזאת. אין, אין חדווה כמו חדוות הרס.