תומר קמרלינג

צילום: ShutterStock

אתמול הלכתי עם הבת שלי לסרט השני, והראשון בתלת-ממד, שיצא לה לראות באולם קולנוע בחייה הצעירים. זה היה "קונג פו פנדה 2", וזה היה נהדר. לה, לי, ולהערכתי לכ-80 אחוזים מהצופים (שמצידם מילאו בערך 70 אחוזים מאולם 9 בסינמה סיטי גלילות). על הכרטיסים, שהזמנו מראש באינטרנט, שילמנו 45 שקלים כל אחד. בסך הכל 90 שקל ל-90 דקות משותפות. עכשיו אשאל אם אתם מכירים בילוי שגבר בן 37 וילדה בת חמש וחצי יכולים ליהנות ממנו במידה שווה, שמתרחש בסוף אוגוסט בחלל ממוזג, ושעולה פחות. אבל לפני שתענו, כמו שאומרים האמריקאים, תחזיקו את המחשבה הזאת.

השבוע, במסגרת מאורעות הצדק החברתי או לפחות בהשארתם, הוכרז בדף הפייסבוק הזהעל מרד צרכנים כנגד "המחירים ההזויים של בתי הקולנוע" (עזבו כרגע את העילגות, זאת לא הנקודה). נכון לכתיבת השורה הזאת אישרו 22,925 גולשים את השתתפותם בחרם, שייפתח ב-1 בספטמבר וימשך בדיוק שבוע. הטקטיקה: הימנעות גורפת מהגעה לאולמות הקולנוע בישראל. ואתם יודעים מה? רק בגלל שאני במצב רוח טוב מהפנדה ההוא - ברצינות, הקטע שבו הוא עומד על הגג וצועק הוא מהמצחיקים שראיתי השנה - אכנה את החרם הזה "אפוי למחצה". לא, כי בכל יום אחר הייתי פשוט אומר שהוא מיותר, מטופש ומתחסד, לאו דווקא בסדר הזה.

תראו, חברים: אנחנו חיים במדינה מוכת פיראטיות. ישראלים מתחת לגיל 40 - וברור שהרוב המוחלט של אותם מחרימי פייסבוק נמצאים באזור הכרונולוגי הזה - מורידים סרטים ותוכניות טלוויזיה כאילו אין מחר, או ליתר דיוק כאילו אין מי שיתבע אותם. אתם יודעים את זה, אני יודע את זה, ומפיצי הסרטים יודעים את זה יותר טוב מכולנו ביחד. לדרוש מהם להוריד מחירים זה נחמד, ואולי אפילו מוצדק, אבל בלי הסדרה של הנושא הפיראטי – או אתם יודעים מה, לפחות התחייבות ג'נטלמנית מצד המחרימים להפסיק להוריד סרטים אם וכאשר יורדו המחירים, מין אמנה חד-צדדית אך הדדית בין הצופים למפיצים – זה, כאמור, מקרה מובהק של התחסדות.

הקלדתי לעיל גם "מיותר" ו"מטופש", והנה למה: מיותר כי כבר אמרתי שבאקלים הבידורי הנוכחי אין הצעות זולות יותר מ-45 שקלים ל-90 דקות, כך שהחרם הרלוונטי היחיד הוא על כלל תעשיית התרבות, הבידור והספורט; הרי ברור שאם קונצרט רוקאו משחק כדורסלהיו עולים כאן שני גרוש, למפיצי הסרטים לא היתה ברירה אלא להתיישר מול התחרות. למה החליטו הפייסבוקאים להיטפל דווקא לסרטים? לאלוהי הלייק פתרונים.

נכון להיום, הדבר היחיד ביציאה לסרט שבאמת ראוי לחרם הוא מחירי הפופקורן-קולה-פסק זמן. אבל תנו לי לגלות לכם סוד קטן: ב-90 דקות אפשר להסתפק בבקבוק מים. רונה ואני לא קנינו אפילו את זה אתמול בסינמה סיטי, פשוט כי שתינו משהו רגע לפני שהסרט התחיל, ואני חייב לומר לכם שזה לא פגם בהנאה. להפך: אם זה עשה משהו, זה גרם לבת שלי להתרכז במה שמתרחש על המסך במקום בבליסת דברים שלא טובים בשבילה.

מי שמפריעים לו מחירי התקרובת מוזמן פשוט לא לקנות אותם. זה מקרה קלאסי של ווין-ווין מבחינה בריאותית, כלכלית וכל אחת אחרת שאני יכול לחשוב עליה. מי שמפריעים לו מחירי הכרטיסים, כבר אמרתי מה באמת צריך לעשות. ואחרי כל זה תרשו לי להפנות אתכם לבלוג של יאיר רוה, שממש גנב לי מהראש את הסגיר שתכננתי לפוסט הזה: תגידו, אתם אמיתיים? חרם על בתי הקולנוע בשבוע שבו אף אחד בישראל לא הולך לבתי הקולנוע?

רבותי וגבירותי, לא על כל דבר צריך לצעוק "חרם צרכנים" -- ואם בכל זאת צועקים, מוטב להפעיל את מיתרי הקול רק אחרי שמתניעים את גלגלי השכל. לא ככה?

בלייזר אצלכם בפחות מ-20 ש"ח לחודש, לחצו כאן