גיא בניוביץ'

קלמונס. צילום: GettyImages

זה הטקסט הכי יפה שהתפרסם בשבועות האחרונים ברשת ובכלל. טקסט ההספד שנשא ברוס ספרינגסטין לזכר חברו, הסקסופוניסט השחור הגדול מהחיים קלרנס קלמונס, שמת בגיל 69, צעיר מדי, בעקבות אירוע לב. הוא עבר ממייל למייל, בהתחלה בין חובבי רוקנרול, ואחר כך זכו בו – ויראלית – גם כל השאר.


הסיבה שהוא נגע ברבים כל כך היא כי מדובר במשהו שמעבר לעולם המוסיקה, מעבר לרוקנרול האמריקני. זה טקסט על חברות. חברות שנמשכה ארבעה עשורים – והסתיימה במוות. בהחלטה מעניינת, התיר ספרינגסטין למגזין המוסיקה "רולינג סטון" לפרסם את הטקסט שנשא בהלוויה במלואו.

קריאה שלו, נותנת לא רק מושג על הקשר בין שני המוסיקאים אלא מספקת בעיקר סיבה לקנאה אדירה ביכולת של הבוס לכתוב ללא כחל ושרק על החבר שלו, כולל החולשות והדפקטים הקטנים. הוא מציג תמונה אמיתית, עגולה, של אדם שאהב את החיים, אבל היה רחוק מלהיות מושלם. שהיה מצחיק אש, אבל גם אחד שעשה מה שבראש שלו ולעזאזל עם הבלגן שהשאיר מאחוריו, כשיש כאן רמזים עבים לגבי בגידות בנשים שאיתו. אולי בניגוד למסר של להיט הסולו היחיד שלו שהצליח אי פעם, עם ג'קסון בראון:

אבל דווקא בגלל המורכבות הזו, מדובר בטקסט של אהבה. כן, אהבה בין גברים, שניגנו והופיעו זה לצד זה, והצטלמו יחד על השער המפורסם ביותר בתולדות הרוקנרול, זה של "נולד לרוץ" ב-1975. הנה הסולו המפורסם ביותר של קלמונס משם, מתוך "ג'אנגלנד":

אני לא רוצה לצטט מתוך הטקסט של ההספד אלא לתת לכם פשוט לקרוא לבד. אבל אשאיר אתכם עם המחשבה הבאה: אחרי שתקראו, תתחילו לחשוב - מיהם בעצם החברים שלכם? ומה הם יגידו עליכם, אחרי שתתנדפו מהעולם הזה?