ניב שטנדל
אתמול הזמנתי זונות. טוב, לא בדיוק הזמנתי – יס הזמינו בשבילי. אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שבשעה עשר בלילה התייצבה על המסך שלי, בשני ערוצים מקבילים, שורה של נערות ליווי פתייניות שרק חיכו שאזפזפ אותן עד העונג הבא. ב"יס דרמה" הופיעה בל, הגיבורה הבלונדינית היפהפייה של "וידוייה הסודיים של זונת צמרת". ב"יס דוקו" ניתנה התשובה הדוקומנטרית עם "זונות מאושרות", סרט שיוצא מתחת לשמלה של בל כדי לבדוק אם באמת יש בעולם בחורות כמו בל.
הכל התחיל ברחב, זאת יודע כל ילד, אבל היום יהיה נכון יותר לומר שהכל התחיל בד"ר ברוק מגנאנטי, מדענית בשנות השלושים לחייה מבריסטול, מומחית בכל מיני תחומים מסובכים שאתם בקושי יכולים להגות את שמם כמו נוירו-טוקסיקולוגיה התנהגותית, שהתגלתה כפנים שמאחורי הרגליים הוירטואליות הארוכות של "בל דה ז'ור", הזונה והבלוג. הפרסונה האניגמאטית זכתה לפופולאריות רבה ותפחה לממדי ענק, לשני רבי מכר ולסדרת טלוויזיה מצליחה.
בל דה ז'ור האינטרנטית והטלוויזיונית המשיכו את דרכה של בל דה ז'ור המקורית, הקולנועית, יפהפיית היום של לואיס בונואל (בגילומה המופתי של קתרין דנב), שניהלה חיים כפולים ומסעירים כאשת חיק בורגנית וכזונה. לריגוש שמציעים החיים כפרוצה לאישה נורמטיבית, נוספה העילה של כסף מהיר (ואולי גם כסף קל – זה כבר עניין של השקפה, של מזל, של ביצועים במיטה ושל הסיכוי לגמור את הלילה בלי פנס בעין). ברוק מגנאנטי רק רצתה לממן את הדוקטורט וגילתה שהדרך המהירה ביותר לעשות זאת עוברת בין רגליה.
התחקיר הלא מעמיק אך המחכים של שרה ברדפורד ב"זונות מאושרות" מציע את האפשרות ש"וידוייה הסודיים של זונת צמרת" הם אולי סודיים, אבל רחוקים מלהיות בדיוניים. יותר מכל, הסרט מגלה את הפער בין ההוקעה הפומבית של הזנות כלא לגיטימית בחברה, לבין מה שמתרחש בתוך רחובותיה, מועדוניה וחדרי מלונותיה.
כשבדפורד עורכת משאל לא מייצג בקרב צעירות, היא מגלה שאלו מציבות תג מחיר אסטרונומי של 757,908 ליש"ט (בממוצע) על חגורת הצניעות שלהן. אבל בתוך השורות הסטטיסטיות מסתתרות הרבה יותר זונות מכפי שאפשר לנחש. לפי מחקר שמציגה בדפורד, אחת מכל ארבע סטודנטיות בריטיות עוסקת בזנות. בעלת מועדון חשפנות בסאות'המפטון מספרת ל"אינדיפנדנט" ששמונים אחוזים מהבנות שלה הן סטודנטיות וסטודנטית בקיימברידג' מבהירה ל"טלגרף" איך ממנפים את הסטטוס היוקרתי של סטודנטית בקיימברידג'. מחקר שנעשה לאחרונה גילה שבברלין – שם הזנות חוקית – אחת מכל שלוש סטודנטיות תשקול ברצינות לרדת לרחוב, או לעלות לחדר המלון. קראתם נכון – כל סטודנטית שלישית בברלין היא זונה בפוטנציה, אם לא בפועל.
כל זה גורם לי להריץ בראש תמונות של בחורות שלמדו איתי באוניברסיטה, ישבו איתי בקפיטריה ורבצו איתי על הדשא של מקסיקו, ולתהות מי מהן מימנה את לימודיה מעל מפות שולחן, ומי עשתה זאת מבין הסדינים. הימור שלי – כולן שיות תמימות ורומנטיקניות מוחלטות. האם השימוש בזנות כמקור פרנסה הוא לגיטימי? זה כבר דיון אחר. ואולי בכלל כל הדיון הזה צריך להתחיל משכר הלימוד השערורייתי באוניברסיטאות יוקרתיות שמוריד סטודנטיות לזנות הלכה למעשה. ואיזו אופציה בדיוק זה משאיר לנו, הגברים? האם נגזר עלינו לעבוד בעבודות מהוגנות כדי לממן את לימודינו הגבוהים? האין זו אפליה לשמה?
