תומר קמרלינג

יוסף סידר. (צילום: רן מנדלסון)

השבוע, אחרי שכל העולם כבר הספיק להתלהב ממנו (אוקיי, אז חוץ ממבקרי הקולנוע הצרפתים. אבל זה בסדר, הם מטורפים), "הערת שוליים" של יוסף סידר עולה סוף סוף על המסכים בישראל. ולא סתם, אלא כשהוא מעוטר בפרס התסריט מפסטיבל קאן. וזה מעניין, כי לטעמי יש לפחות שלושה פרסים אחרים שמגיעים לו -- וזה שהם לא באמת קיימים באיזושהי מסגרת תחרותית, זה לא סותר.

1. פרס הרעיון. ממש ככה: למרות שיש לי השגות מסוימות על המקומות שאליהם הולך "הערת שוליים", הרעיון שבבסיסו הוא מהמבריקים שהפכו השנה לסרט – בכל שפה שלא תהיה. איך לומר זאת בלי להמרות את תחינת יחסי הציבור להמעיט בחשיפת פרטים עלילתיים? הנה, אולי ככה: אב ובן (ליאור אשכנזי ושלמה בראבא. כן נו, בהתאמה), שניהם חוקרי תלמוד, מוצאים את עצמם בתחרות ראש-בראש על פרס ישראל. יחסי אב-בן, הרדיפה הכלל-אנושית אחרי כבוד, יהדות – אתם מבינים כמה רבדים השחיל כאן סידר לתוך גרעין סיפורי אחד?

אשכנזי. (צילום: רן מנדלסון)

2. פרס הליהוק. די מדהים שאין כזה בקאן או לצורך העניין באוסקר, אבל לא באתי לתקן את העולם: כולה באתי לומר שכל בחירה של סידר במחלקה הזאת היתה ישר על הכסף. בראבא נהדר בתור האב האובססיבי-ממורמר, אשכנזי סוחב יופי את המהפך שעוברת הדמות המתוסבכת שלו (תראו תבינו, אמרנו בלי ספוילרים), עלמה זק מצוינת בתפקיד אשתו המתקפלת תרתי משמע – ועוד לא הזכרתי את יובל שרף, שמשאירה בסצנה אחת בלבד יותר רושם ממה ששחקנים מסוימים משאירים בקריירה שלמה. רספקט אול אובר דה פלייס.

מזרחי. סתם נו, בראבא. (צילום: רן מנדלסון)

3. פרס השפה. לא העברית, כן? הקולנועית. השוט הראשון של הסרט הזה, שאין בו כלום חוץ מקצת סאונד ואת הפרצוף של בראבא, מספיק כדי להבהיר שסידר מדבר בקולנועית משלו. זה דבר שעשוי לעלות על העצבים בסרטים מהסוג שמבקרי קולנוע צרפתים כן אוהבים, כי שפה קולנועית ייחודית נוטה ללכת יד ביד עם אזוטריה, אבל השבח לאל: סידר עשה כאן סרט נגיש ומתקשר לחלוטין. הוא פשוט עשה את זה במבטא קולנועי קצת יוצא דופן, זה הכל.



עכשיו, זוכרים שבכותרת הבטחתי גם פרס אחד שלא מגיע לסידר? אז אני מדבר דווקא על זה שהוא לקח. פרס התסריט. "הערת שוליים" הוא סרט טוב מאוד, אבל הוא גם מקרה די נדיר של שלם הקטן מסכום חלקיו. וכבר אמרתי שחלקיו נפלאים, אבל בשורה התחתונה הוא מצטבר לכדי פחות ממה שנדמה לך, נניח, שני שליש בתוך 107 הדקות שלו.

מעניין שדווקא על האלמנט היחיד בו שלוקה בחסר קיבל "הערת שוליים" פרס מחבר השופטים שם בריביירה, אבל עזבו: בשורה התחתונה יש לנו כאן עסק עם סרט ישראלי מבריק בהמון רמות שונות, שהבעיה העיקרית שלו היא עיטור מפסטיבל הסרטים החשוב בתבל על הדבר הלא נכון. שככה ייראו הצרות של הקולנוע שלנו, לא ככה?