תומר קמרלינג
בהנחה סבירה שיצא לכם לראות פעם את הקומדיה המושחזת "בחירות או לא להיות" - או בשמה הלא מתורגם להחריד,Election - הנה משהו שאתם חייבים לעצמכם. "סלאשפילם", בלוג קולנוע שכדאי להכניס למועדפים גם בלי קשר ליציאה הספציפית הזאת, מדווח על אוצר שאחד מהגולשים הקבועים שלו מצא ביוטיוב: הסוף המקורי של הסרט המצוין ההוא מ-1999. הנה, תראו (כלומר, בהנחה שאכן צפיתם במקור. אם לא, זה יהיה מבחינתכם תרגיל די מיותר וספוילר די מטופש):
"בחירות" של אלכסנדר פיין ("דרכים צדדיות") הוא מקרה נדיר בהקשר הזה של פינאלה אלטרנטיבית, כי איש פרט ליוצריו לא ידע בכלל שהיה לו אי-פעם סוף אחר; אפילו בתוספות המיוחדות של הדי.וי.די אין שום אזכור לזה. אבל הוא יופי של תירוץ לרוץ על כמה סופים חלופיים קצת פחות סודיים ולא פחות מעניינים, שרובם ככולם הוסרטו מלכתחילה כדי לתת לבמאי - או ליתר דיוק לאולפן - שני קווי גמר שונים לבחור ביניהם, בדרך כלל על סמך הקרנות ניסיון מול קהל לא משוחד. אחד שאני אוהב במיוחד הוא טוויסט אופטימי, שלא לומר פואטי, על האפוקליפסה של "שליחות קטלנית 2":
"משחק הדמים", הסרט הראשון בפרנצ'ייז של "רמבו", לא מקבל לטעמי מספיק כבוד. בטח לא כיצירה שעוסקת בהלם קרב בצורה רצינית - ובמקרה של הסוף החלופי הזה, גם די קיצונית:
אם אהבתם את "אני אגדה" (ובואו נשים כרגע בצד את השאלה למה אהבתם את "אני אגדה"), בטח תשמחו לראות שגם לו היתה אופציה ב'. שזה קטע בפני עצמו, כי הסוף שכולנו ראינו הוא אולי הדבר הממש טוב היחיד בסרט הזה, אבל עזבו עכשיו:
והנה משהו שכל עכבר קולנוע יודע לדקלם: סטיבן ספילברג המליץ לבמאי אורן פלי לשנות את הסיום של "פעילות על-טבעית", וככה קיבלנו את אחד הסיומים היותר קריפיים בתולדות הקולנוע. הסוף המקורי של פלי הוא חד-משמעית פחות מוצלח, אבל מאוד מעניין בתור קונספט, כמו שתראו אם תקדישו לו שבע דקות מזמנכם (ושוב, בשם כל הספוילרים, רק אם ראיתם את המקור):
לסיום סיומת – וכן, אני יודע שבגיהינום יש מדור מיוחד לאנשים שמשתמשים במשחקי מילים – הנה קטע האנימציה הבאמת מבריק שנקרא "איך 'האימפריה מכה שנית' היה צריך להיגמר". זה חלק מפרויקט שלם של סופים ממוצאים-מצוירים שנמצא בשלמותו ביוטיוב, ואם אתם יודעים מה טוב, קחו לכם קצת זמן להתפנן עליו. או, כאמור, לפחות על השטות מרהיבה הזאת:
