גידי שפרוט
(צילום: עמית מגל)
אני זוכר את אותו יום שישי, את הטלפון שהעיר אותי, את השיחה הקצרה, את עצמי מתיישב במיטה ולא באמת מאמין, מניח את השפופרת, מקווה שזו טעות, מתפלל
שזה חלום, אחר כך מדחיק במשך חצי יום. אני זוכר גם את הרגע שבו חומת ההדחקה התרסקה, ישבתי באולפן ביום שישי אחרי הצהריים ובמהדורת החדשות אמרו בפעם הראשונה את השם שלו.
תֹם קרין.
עד לאותה מהדורת חדשות הדיווח היה נטול שמות, תם היה אחד משני הרוגים שלילה קודם לכן אכלו זירת מטענים בגזרה המזרחית של איזור הבטחון בדרום לבנון. אבל מהרגע שהשם המלא היה באויר זה היה מוחשי: חבר שמת, שנהרג, לא עוד חייל הרוג בחדשות, מישהו קרוב מספיק כדי שזה יכאב. למדנו באותה כיתה בתיכון, שמעתי את השם הזה בכל פעם שאיזו מורה מאנפפת הקריאה שמות ופתאום תם קרין צמוד לדרגה ולמועד הלוויה ולמילים יהי זכרו ברוך הוא היה החבר הראשון שלי ששינה סטאטוס לחלל, אך כך הלכו עוד.
השנה הייתה 1996, חיילים הרוגים בדרום לבנון לא היו אירוע נדיר, לרדיו היו נהלים מסודרים שקבעו כמה חיילים צריכים למות כדי שנתחיל להשמיע שירים עצובים, בז'רגון הרשמי קוראים לזה הנמכת פרופיל מוזיקלי, בתקליטיה קוראים לזה עד היום בלוק פיגוע. כשתֹם מת לא הורידו בלוק פיגוע מהתקליטיה, שני חיילים הרוגים לא הספיקו אז כדי להתחיל לשדר דיכאון לכל העם.
את אותה שעה רדיופנית עם מוזיקה כמעט שמחה לא הצלחתי לפתוח, הרגשתי שאני לא עושה מספיק כבוד לחבר שלי, ניגנתי שירים של שגרה ובכיתי באולפן. אחר כך באה הלוויה והנסיעה הסוריאליסטית לבית העלמין של עין-גב באוטובוס הצהוב של המועצה האיזורית. פתאום כל החבר'ה שהתפזרו מהתיכון לצבא שוב התקבצו יחד לאותו אוטובוס בלבוש אזרחי או במדים מגוהצים של יום ראשון, מחליפים חוויות, משלימים פערים, כמו בטיול השנתי הכי עצוב בעולם. ואז הלוויה נגמרה והחיים המשיכו.
חמש עשרה שנה מאז וכמעט שאין נסיעה לכינרת שלא כוללת ביקור של כמה דקות בחלקה הצבאית היפה שבה תֹם תקוע לתמיד. זה אף פעם לא ביום השנה או ביום הזיכרון, אני יודע שבימים האלו יש מי שמגיע, אני בא דווקא בימים סתמיים, בשאר השנה. עם קומץ החברים שנשארו לי מהתיכון לא יוצא לי לדבר על תֹם, לכל אחד מאיתנו יש עוד כמה חללים בלב, בני גילנו נקטפו הרבה בשנים שאחרי התיכון, בלבנון, בשטחים, באסון המסוקים. למדנו לשתוק את הכאב הזה, לצחוק ביחד, לעשות חיים ורק מדי פעם להתגעגע ולהבטיח לא לשכוח את תֹם ואת שאר החברים ששוכבים מתחת לכרית שיש סטנדרטית עם שם ודרגה. לפעמים השירים העצובים ברדיו עוזרים.
