איציק שאשו
אוקיי, תראו, הפוסט הבא הולך לעסוק ב"הסופרנוס". כן, מה אתם יודעים, אני פשוט חיה אקטואלית. לא, אבל ברצינות עכשיו, למרות שהיא ירדה מהמסך הקטן כבר לפני כמה שנים טובות, מבחינתי סדרת הדרמה הכי טובה בכל הזמנים בכלל לא הלכה לשום מקום. אני והיא מצליחים לשמור על הלהבה ביחסים שלנו בזכות שידורים חוזרים אינסופיים בערוץ 2, ומארז כל העונות ששמור אצלי בסלון מאחורי כספת אימתנית. חלק מהשחקנים כבר המשיכו לסדרות אחרות — רובם בהצלחה חלקית עד לא קיימת — אבל מבחינתי הם תמיד יהיו כריסטופר, וטוני, וסילביו ופולי.
אבל האמת היא שלא התכוונתי להביא לכם עכשיו את הגרסה האינטרנטית ל"חיים שכאלה". זה רק שאתמול בלילה שוב נפלתי על איזה שידור חוזר בטלוויזיה, ופתאום קלטתי שבעצם מה שאני הכי אוהב בסופרנוס זה הבדיחות. כן, יותר מהגופות המבותרות, יותר מהמזימות הזדוניות, ואפילו יותר מהמחשוף הבלתי אפשרי של אדריאנה — אני אוהב את הסופרנוס בגלל הבדיחות.
כל המעריצים השרופים יודעים על מה אני מדבר. אחת לכמה פרקים הקפידו יוצרי הסדרה לשלב סצנה שבה אחת הדמויות פשוט מספרת בדיחה לאנשים שמסביבה. בדרך כלל הסטנדאפיסטים היו טוני (אב המשפחה), וקוראדו סופרנו (סב המשפחה, והזקן הכי מרושע ומצחיק שאי פעם הופיע באיזושהי סדרת דרמה).
אבל לדבר על בדיחות זה דבילי, בעיקר היום, אחרי שכבר המציאו את יוטיוב.
אז הנה, שתי דוגמאות לבדיחות "סופרנוס" קלאסיות. במקרה או לא, שתיהן שוביניסטיות לאללה, בדיוק כמו שהדמויות (אוקיי, וגם חלק מהצופים), אוהבים נורא.
את הבדיחה הזאת טוני מספר לפוסי. רק כמה פרקים לפני שהוא יורה לו בראש וזורק אותו באמצע הים:
ואת זאת מספר קוראדו סופרנו לחבר’ה שלו בבית האבות הטיפולי שאליו הוא נשלח:
