נשים אמריקאיות משכילות, מוכשרות ושאפתניות מוותרות על עצמאות כלכלית ומתמסרות לטיפול בילדים - בתמורה למשכורת מהבעל המיליונר. למצטיינות במיוחד מחכה גם בונוס שמן. פמיניזם למתקדמים או סידור שוביניסטי מזן נחות במיוחד? שתי דעות.

ליאת בר-און בעד:

הייתי רוצחת בשביל סידור כזה

כולם מצקצקים עכשיו. מקפידים להזדעזע. נשים משכילות, הם נושפים בבוז, שמקבלות בונוס שנתי מהבעלים המיליונרים שלהן על עבודה טובה בבית וטיפול בילדים. גרוע מאוד. באמת נורא. גם אני, בקרב חברותיי, מסכימה בפה מלא. לכו לעבוד, אני צועקת, תהיו עצמאיות! בלה־בלה־בלה, גבירותיי! בלה־בלה־בלה!

אבל אניח לרגע לדעות הנחמדות והפוליטיקלי־קורקטיות שלי ואומר את האמת, זו שלא נעים להודות בה, אבל נחמד להתפלש בה: אני הייתי רוצחת כדי לחיות ככה. ואתם יודעים למה? דווקא כיוון שאני משכילה. דווקא כיוון שאני חזקה. דווקא כיוון שאני מאמינה בכוחה של אישה.

אל תטעו: המהפכה הפמיניסטית לא מתהפכת בחזרה. היא פשוט נטמעת בנו אפילו יותר, ומעניקה לכולנו את הכוח, שימו לב - לעשות מה שבא לנו. ומה בא לנו? כן, ניחשתם נכון - בא לנו לא להתבייש במה שבא לנו.

אני אמא לשני ילדים קטנים. אני רואה אותם שעה בבוקר, כמה שעות אחר הצהריים ולפעמים גם בלילה, כשאני מתעוררת כדי לבהות בהם בגאווה. לו יכולתי הייתי נוטשת את העבודה שלי ומבלה איתם את היום. כל יום. אבל לא במצבי הנוכחי. לא כשאני צריכה לגרור אותם מגינה משעממת לחוג שחייה שמטביע לי חצי משכורת.

לא, לא. הייתי עושה את זה רק אם היה לי המון כסף כדי לקחת את הילדים שלי למקומות הכי טובים, הכי מעניינים, עם הכי הרבה עזרה. והייתי עושה את זה עם כל החברות העשירות שלי. ומתלבשת יפה. ועושה פן. והחלקה.

והרי על מה הזעזוע? על כך שבין כל תוכניות הטלוויזיה והמאמרים, בסופו של דבר התופעה היא שאישה מקבלת משכורת מהבעל. ואני אומרת: כן, נכון. אז מה? הנשים האלה עצמאיות, הרי הן מקבלות משכורת - ומה זה חשוב אם היא מגיעה ממחלקת השכר של משרד עורכי דין או מהאיש שליום הולדתו קנית את הארנק שבו שוכן כרטיס הפלטינה המשולש שלו?

זה לא משנה, אם זה מה שאת רוצה. עבודה עם ילדים היא קשה, והאישה שמקדישה את חייה לילדיה היא קדושה בעיניי. וכשהיא עושה את זה עם תיק של גוצ'י, היא קדושה מענה. אותי. מרוב קנאה.

מי הבוס? (צילום: shutterstock)
מי הבוס? (צילום: shutterstock)

אורנה ננר נגד:

לא מעלה בדעתי

כל ימי הייתי, מה שנקרא, אישה עובדת. כשהילדים היו קטנים, השילוב בין עול גידולם ללחץ של עבודה במשרה מלאה היה קטלני. אמנם נשארתי בחיים, אבל חייתי על הקצה. לא פעם חשבתי שבמקום לנסוע הביתה אחרי העבודה, מוטב לי כבר לנסוע ישר לאברבנל. רק היציאה לעבודה בבוקר הייתה מבצע סוחט כוחות, שלא לדבר על המשכו של היום.

הנה, כך נראה בוקר טיפוסי אצלי: מתעוררת לפני כולם, מכינה ארוחה, מעירה, מלבישה, מסרקת, מאכילה, עוזרת עם הילקוטים. יוצאים למכונית. הקטן על הידיים, ביד השנייה אוחזת בשני האחרים. ביד השלישית סוחבת את כל התיקים (אני בטוחה שהייתה לי יד שלישית). איכשהו, מחזיקה גם את המפתחות, את הדובי, את המוצץ. תמיד ממהרת, תמיד נופל לי משהו. היום רק מתחיל.

לכאורה, רעיון גאוני: פמיניזם למתקדמים. שהבעל ישלם. סוף סוף הכרה בכך שמגיע לך כסף על קבלת האחריות ועל המאמץ. הוא יעבוד בחוץ, את תגדלי את הילדים בנחת בבית - ובחלוקת המשאבים המשפחתית תקבלי ממנו גם בונוס. הכרת תודה על היותך אמא כה מושלמת: "מתוקה שלי, בואי, קחי לך. לכי קני איזה תיק יפה. או אולי איזה תכשיט?" לא. מתחיל לגרד לי בכל הגוף רק מכתיבת השורות האחרונות.

הידיעה שהבעל הוא הנותן את הבונוס לאישה עושה לי רע. כי מה זה אומר? הרי אין כאן באמת חלוקת משאבים משפחתית: זו חלוקה לשני מעמדות. הבעל, פטור מגידול ילדיו, הוא המעסיק בעל הכסף.

האישה היא המועסקת. היא העובדת שלו, זו שמקבלת ממנו שכר. ודי מהר יכולה להתפתח פה תלות מוחלטת. האם ייתן בונוס? האם הוא מרוצה? ורגע - מה חדש כאן בעצם? האם אין נשים שבשעה זו ממש מתייסרות משום שהן תלויות בכסף שהבעל מואיל, או שאינו מואיל, להפריש להן?

ויש עוד משהו. חשוב לא פחות: כשאין לך כסף משלך, כשאינך עומדת ברשות עצמך, את לא יכולה ללכת. גם כשרע לך, את לא יכולה ללכת. החירות שלך מפסיקה להתקיים, וזה דבר נורא. לא. אני לא קונה את הסידור הזה. תשלמו לי - אני לא קונה.

>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק

>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG

>>> חדש וכייפי:האפליקציה החדשה של "לאשה"