בשמלה אדומה ושתי אופציות: איזה צבע יגרום לגברים להתחיל איתך?

נתחיל מההתחלה: כשהתקשרו מהמערכת להטיל עליי את המשימה לבדוק מתי יתחילו איתי יותר - בשמלה אדומה או שחורה - הדחף הראשון שלי היה להתחמק. אבל העורכת איגפה מכל הכיוונים: "מאחר שהסכמנו שאת בלה, בלה, בלה (כל מיני מחמאות שאחסוך מכם), החלטנו שאת הכתבת המושלמת לעשות אותה".

לא אשקר, תמיד נחמד לשמוע שחושבים עלייך שאת בלה, בלה, בלה. אבל חשדתי מיד שהסיבה שהם חשבו דווקא עליי היא דווקא אחרת: אולי כיוון שממש לאחרונה, אחרי תשע שנות זוגיות שהובילו לנישואים וילדה אחת, חזרתי לעולם הפנויים־פנויות.

בגלגול הקודם שבו הייתי רווקה, זכור לי שגברים התחילו איתי כשיצאתי לבלות. אבל האם עכשיו, כשאני זקנה כמעט בעשור, גברים עדיין יתחילו איתי? האם גברים בכלל מתחילים היום עם נשים? בואו פשוט נקרא לאישה המבוהלת בשמה: מה אם אף בחור לא יתחיל איתי, לא משנה באיזה צבע תהיה השמלה שלי? החשש הגדול מפדיחה לא הותיר לי ברירה אלא לשלוף את התירוץ היחיד שעלה בדעתי: "תשמעי, אין לי שמלה אדומה", אמרתי לעורכת. "אה, זו לא בעיה בכלל", היא השיבה. "נסדר לך סטייליסטית. אני כבר דואגת לזה". אופס. הסתבכתי.

אז המערכת סידרה לי סטייליסטית, והיא הפנתה אותי לחנות "מיס גיישה", שבה השאילו לי שתי שמלות יפהפיות בהבדל אחד: הצבע. בחירת החברה שתתלווה אליי למשימה הייתה קלה במיוחד: מפיקת המערכת שלנו נתי לנדאו, הבחורה הכי מגניבה ותל־אביבית שיש. ככתבת מסורה ומגדילת ראש החלטתי להקריב את רגליי למען הכתבה ולרכוש לראשונה בחיי נעלי עקב גבוהות ומחודדות (טוב, הסיבה האמיתית היא שרק עכשיו, בגילי המאוחר, הבנתי עד כמה הן משדרגות את הלוק, אבל נשאיר את זה בינינו). וכמובן שככתבת הרצינית שאני, דאגתי גם לתחקיר מעמיק.

מחקרים שנעשו בעבר טענו שגברים מעדיפים יותר את "האישה באדום". הבולט ביניהם היה זה של אדם פזדה, פסיכולוג חברתי מאוניברסיטת רוצ'סטר בניו יורק, שמצא שגברים נמשכים יותר לנשים שלובשות אדום, משום שהם מאמינים שהם יקבלו פחות דחיות. המחקר, שפורסם ב־2012 בכתב העת Journal of Experimental Social Psychology ונערך בשיתוף קולגות מאוניברסיטת אינסברוק, כלל 96 גברים אמריקאים ואוסטרים. החוקרים הציגו לנבדקים תמונות של אותה אישה בלבוש שונה: פעם בחולצה אדומה, פעם בחולצה לבנה ופעם בחולצה ירוקה.

הנבחנים התבקשו לדרג את מידת האטרקטיביות של האישה בתמונות השונות, ובהמשך נשאלו עד כמה נראה להם שהיא פתוחה לסקס. בשני המקרים העניקו הגברים ציון גבוה יותר לתמונות שבהן לבשה האישה חולצה אדומה. פזדה הוסיף כי ייתכן שהסיבה להעדפת הצבע האדום היא אבולוציונית.

אנחנו כידוע צאצאים של הקופים, ואם נותנים מבט בטבע אפשר לראות שאצל שימפנזות, למשל, בזמן שהן מבייצות רמת האסטרוגן שלהן עולה, מה שגורם לכלי הדם להתרחב והופך את הישבן ואת הפנים שלהן לאדמומיים. האדמומיות הזאת היא שמסמנת לזכרים בלהקה שזה הזמן להזדווג, ולדברי פזדה, האינסטינקט הזה השתרש כנראה גם בבני האדם.

ב־2013 פורסם מחקר אחר, שתומך אף הוא במידה מסוימת בתיאוריה: צמד החוקרים אלק ביאול וג'סיקה טרייסי מאוניברסיטת בריטיש קולומביה בקנדה מצאו שנשים נוטות ללבוש אדום בתקופת הביוץ. המחקר שלהם כלל 100 נשים אמריקאיות וקנדיות, שהתבקשו לדווח כמה ימים חלפו מאז המחזור החודשי שלהן ולציין במקביל את צבע הבגד שאותו לבשו מדי יום. על פי הממצאים, כ־80% מהנשים שלבשו בגדים בצבע ורוד או אדום היו בתקופת הפוריות שלהן.

יצאנו לרקוד

במילים אחרות: ליציאה הראשונה היה לי ברור שאלבש את השמלה האדומה. אני מודה שכבר כשיצאתי מהרכב לכיוון הדאנס בר התל־אביבי שבו קבעתי עם נתי הרגשתי כאילו לבשתי חליפה של גיבורת־על. התהלכתי ברחוב בגאווה, כשסביבי צעדו כל מיני נשים "רגילות" לבושות בגדים בצבעי שחור או לבן. הרגשתי בולטת ומיוחדת.

דקות לאחר מכן, במועדון, התברר לנו שכרטיסי הווי.איי.פי מאפשרים לנו אמנם גישה למתחם הסגור, אבל ישיבה על כיסאות - זה כבר סיפור אחר. בעודנו יושבות על הבר ומזמינות לנו שתייה ניגש אלינו אחד המארגנים של הערב, והסביר שעליו להקים אותנו משום שהמקומות שבהם התיישבנו שמורים.

הסתכלתי אז על השמלה האדומה שלי, ממש ציפיתי שהיא תשחרר מאריגיה כוחות קסומים שיהפנטו אותו לגמרי ויגרמו לו להגיד: "אבל אתן יודעות מה? אתן כאלה בחורות מהממות, אני לא יכול להקים אתכן. תמשיכו לשבת ואני כבר אסתדר". אבל לא. הוא הקים אותנו. מצד שני, הוא כן סידר לנו שני מקומות אחרים בצדו האחורי של הבר, אבל אני כבר נטשתי את הרעיון שזה בזכות השמלה, וחשדתי שזה בעיקר בגלל שנתי (שאגב לבשה שמלה בצבע שחור־לבן) מצאה חן בעיניו.

אחרי רבע שעה על הבר, החלטנו לקום. עוד בימיי כרווקה הבנתי שהחיים הם לא סרט הוליוודי. הסיכוי שהברמן יגיש לך קוסמופוליטן ויגיד שזה מהבחור החתיך שהבחין בך מקצה השולחן המרוחק שלו (שמתגלה בהמשך כבחור טוב לב, שאוהב מאוד ילדים וחיות ועל הדרך הוא גם רופא מצליח), שואף לאפס. כדי שגברים יתחילו לדבר איתך ולא רק ינעצו בך מבטים, עדיף לך לעמוד. וכך נאלצתי לוותר על הנוחות שלי (להזכירכן, באתי בעקבים גבוהים!), ושתינו פסענו לעבר הרחבה העמוסה כדי להתחכך ברוקדים.

ואכן, כעבור חצי שעה נראה כאילו התחולל לו קסם. זה התחיל כשבחור הסתכל לעברי, חייך ועשה לי "לייק'' והמשיך כשגיליתי שיש לי גרופי: לכל מקום שהלכתי, השתרך אחריי בחור. לפתע היה נראה שמכל עבר פנו אליי בחורים והפנו לעברי משפטי התחלה מגוונים. "פעם ראשונה כאן?", שאל אותי אחד, "גם אני". "כולם בטלפונים היום, אה?", אמר בחור אחר כשהצצתי בנייד. "את מוכרת לי, דיברנו פעם", אמר בחור שלא ראיתי מעולם. כשהשבתי בשלילה הוא ענה: "אז נדבר עכשיו". בחור אחר ניגש לעברי ולחש באוזני: "אמרתי לחבר שלי שאת חמודה, ואני לא משקר אף פעם". וכשעמדתי ליד דלת היציאה העז בחור אחד להגיד: "את הולכת הביתה? גם אני. אולי נלך ביחד?".

רגע לפני שפרשתי מהמועדון סיכמתי לעצמי שאף גבר או משפט לא עשו לי את זה, אבל משמח לדעת שאני עדיין מחוזרת. עם זאת, היה לי קשה שלא לתהות: האם זה קשור לצבע השמלה? האם גברים שמים לב בכלל איזו שמלה אני לובשת? בדיוק אז ניגש אליי בחור, אחז במותניי, הצמיד אותי אליו בחוזקה ואמר: "את יודעת, תמיד אמרתי שאני לא אוהב אדום. אבל הסתכלתי עלייך כל הערב ועלייך זה יפה". הסרתי את ידו ברוגז ואמרתי לו שהוא חצוף. ואז מיהרתי לנתי ובישרתי לה בשמחה: "הם כן שמים לב לצבע השמלה".

חזרתי הביתה עם ביטחון מחוזק, והתכוננתי ליציאה הבאה, שבה אלבש את השמלה השחורה. האמת? כשלבשתי את השמלה השחורה הרגשתי לגמרי כמו קלארק קנט ממין נקבה: עיתונאית נבוכה ואפרורית, שכמהה לעטות את מדי הסופרמן שלה - השמלה האדומה, בגרסה שלי - אבל יודעת שאסור לה. תחושה זו רק הלכה וגברה אחרי שגיליתי שבמועדון שאליו הגענו רוב הנשים לבשו שמלות שחורות, דומות מאוד לשלי. כשהבחנתי במועדון בבחורה שלבשה שמלה אדומה קינאתי בה קצת. אולי עשיתי טעות? חשבתי לעצמי. אולי הייתי צריכה דווקא היום לבוא עם השמלה האדומה?

בשעה הראשונה שמתי לב ששני בחורים הסתכלו עליי, אבל אף אחד מהם לא ניגש. לבחורה בשמלה האדומה דווקא ניגש מישהו. האם כל הגברים שהתחילו איתי בערב הקודם עשו זאת רק בזכות השמלה האדומה? האם כדי להרגיש מחוזרת אצטרך לצייד את המלתחה שלי בכמה שיותר פריטים אדומים מעכשיו?

לשמחת חשבון הבנק שלי התברר שאני לא מוכרחה לצאת לשופינג. כעבור שעה המועדון התמלא, ובחור אחד ניגש אליי והציע לי לרקוד. זמן קצר לאחר מכן ניגש אליי בחור אחר וסימן לי "לייק" ו"צ'ירס" גם יחד. אחד שהיה סמוך אליי נופף לי לשלום וביקש ללחוץ את ידי. כשבחור אחר (שלבש, אגב, חולצה אדומה) ביקש להכיר אותי הודעתי לנתי שאפשר לחזור הביתה, ולכפות הרגליים המסכנות שלי - שאפשר לחזור לכפכפים.

אז האם המסקנה היא שיש הבדל בין צבע השמלות? התשובה היא חד משמעית כן. אם אעשה חשבון יבש כמה גברים התחילו איתי בטווח של שעתיים, פעם בשמלה השחורה ופעם בשמלה האדומה, המספר הגבוה שייך ללא ספק ליציאה בשמלה האדומה. אבל מעניין יותר הוא ההבדל בדרך שבה התחילו איתי הבחורים בשתי בפעמים.

כשלבשתי את השמלה השחורה הגברים שפנו אליי עשו זאת בצורה מתונה הרבה יותר: הזמינו אותי לרקוד, שאלו אותי בעדינות אם אפשר להכיר אותי, ואף אחד מהם לא העז לגעת בי בלי רשות. כשלבשתי את השמלה האדומה, הבחורים שהתחילו איתי עשו זאת בצורה אגרסיבית יותר, והרשו לעצמם הרבה יותר.

אחרי שפרסם את מחקרו אמר פזדה ש"גם בחירות שנראות חסרות חשיבות בלבוש עלולות לשלוח מסרים לא מכוונים", והוסיף: "לבישת בגד בצבע אדום עלולה להתגלות לפעמים כחרב פיפיות: נשים יקבלו תשומת לב שהן לא בהכרח חפצות בה". פזדה מבקש להעלות את מודעותם של גברים לקלות שבה היחס שלהם לנשים מושפע ממשתנים לא מודעים. כך או כך, אני לא מתכוונת לוותר על החלק האדום במלתחה שלי.

אמנם אחרי שהתלהבתי משתי השמלות החלטתי שאני חייבת לרכוש לעצמי לפחות אחת מהם, ובסוף בחרתי בשחורה (משום שהיא קלאסית יותר, פרקטית יותר, ובקרוב יש ברית לאחיין שלי וממש לא מתחשק לי שאיזה אורח מזדקן ייגע לי במותן). אבל נחמד לי לדעת שתמיד אוכל ללבוש אדום ברגעים שבהם יתחשק לי להיות מיוחדת ומחוזרת יותר, ולזכות ליחס מיוחד. או לפחות לחשוב שאני זוכה ליחס כזה, ולהתעלם מהתזכורות המפוכחות של נתי בעניין.