החודש חגגתי 45 קיצים. קצת קשה לכתוב "חגגתי", כי חגיגות של ממש לא היו שם.
ז'תומרת, היו ברכות בפייסבוק, וכמה חברות טובות ודודים התקשרו באופן אישי, והילדים חיבקו אותי ובעלי הסתכל לי בעיניים והבטיח לי שבשנה הבאה יהיה הרבה יותר טוב, ולזה אני לא קוראת חגיגות.
אף פעם לא חשבתי שבגיל 45 אהיה כל כך ענייה ומרוקנת. תמיד עבדתי ותמיד ידעתי שיהיה בסדר. ואז, לפני ארבע שנים, פוטרתי והתחלתי לחפש את עצמי שם בחוץ. ולא מצאתי.
שלחתי קורות חיים לכל עבר. דיברתי עם אנשים שאני מכירה ועם כאלה שמכירים כאלה שמחפשים עובדים. ושפצרתי את קורות החיים שלי, והוספתי המלצות, וניגשתי לראיונות עבודה וחיכיתי ליד הנייד שיחזרו אליי.ועשיתי דמיון מודרך, וחשבתי חיובי, וניסיתי גם לפרוץ לבד ושלחתי מיילים בתפוצת נאט"ו וכתבתי רעיונות לכל מיני גופים, ונשמתי עמוק, וחזרתי ללמוד, וניסיתי להפיק מהמצב את המיטב, וקראתי לעזרה וצעקתי לעזרה ונרשמתי לכל מיני אתרים שמציעים עבודות.
אבל גם הם, האתרים, רוצים להרוויח, ולכן כל המשרות השוות מיועדות רק למי שחבר במועדון הוי־איי־פי שלהם, וכדי להיות חבר מועדון צריך לשלם סכום סמלי, ומכיוון שאין ברשותי את אותו סכום סמלי, וגם לא כרטיס אשראי, האפשרות לשלוח את קורות החיים שלי חסומה בפניי.
אז שוב פניתי לאלו שכבר פניתי אליהם קודם, חלקם ענו לי וחלקם סיננו אותי, ואלו שענו לי אמרו לי שהם יחזרו אליי עוד כמה דקות ולא חזרו ונפגעתי.
ממש נפגעתי. כי לחלקם עזרתי כשיכולתי לעזור, כשהיה לי קול וכוח וכסף ומקום עבודה ללכת אליו בבוקר, והיה לי כבוד. נעלם לי הכבוד. נעלם לי הכבוד העצמי מעצמי.
אני יודעת שחלקכם יגידו שאין דבר כזה, ויש מלא עבודות, ושמי שלא עובדת זה מבחירה ואולי אני עדיין לא רעבה מספיק. אבל האמינו לי, אני רעבה ונואשת ומחפשת ולא מוצאת.זה גם מה שאני מסבירה לשרה מהבנק שמתקשרת פעמיים בשבוע. רק לפני כמה דקות סיימתי איתה שיחה. היא שוב הסבירה לי שאנחנו חייבים להכניס כסף, ושאם לא ייכנס כסף היום הם לא מאשרים את התשלומים השוטפים.
ואני? עשיתי בראש חושבים לכמה אנשים אני כבר חייבת כסף, ואיזה מזל שבבית הספר של הבן שלי מסכימים לדחות את אגרת תשלומי ההורים מה שמבטיח לי שהוא יוכל לקבל את ספרי הלימוד של השנה הבאה, ויש את החוב הזה בתיכון של המתבגרת שלי, משהו כמו 650 שקל עבור מגמת קולנוע, ועמדו לי דמעות בעיניים כי הם כאלה ילדים טובים שמבינים את המצב ולא מתבאסים שלחברים שלהם יש ניידים משוכללים ואפשרות ללכת לקאנטרי, למסעדה או לקניון מתי שרק בא להם.
והם עובדים. שניהם. היא ממלצרת והוא מוציא כלבים. יש להם כסף משלהם ואני גאה בהם וחסה עליהם בו זמנית.
ענייה. אני לא נראית כזו. אני לא באה מהשוליים ויש לי את צבע העור הנכון. אתם מבינים למה אני מתכוונת. אני גבוהה ומתלבשת נכון (רק כי קניתי דברים טובים אז, כשעוד לא ידעתי שאהפוך לכזו). אני לקראת סיום תואר ראשון (אמא שלי שילמה. עוד נחזור אליה). יודעת עברית ואנגלית ויישומי מחשב.
יש לי קורות חיים שנראים נפלא. אני מעורה בכל מה שקורה בארץ ובעולם. קוראת ספרות עיון וספרות מקור ומתנסחת היטב, חברה פעילה בוועדי ההורים של בתי הספר, ואתם בחיים לא תדעו או תנחשו שאני ענייה.
הבוקר, לדוגמה, נסעתי לאחד הסניפים של איזו רשת קמעונאית שכולם אומרים שהיא זולה. הבן שלי עולה לתורה השבוע ובבית הכנסת אמרו שצריך להביא פיצוחים, יין לקידוש, סוכריות ומלפפונים לברכות. אז נסעתי לקנות.
יצא לכן פעם להסתובב בסופר ולבדוק היטב כמה עולה כל דבר? יצא לכם לחשב כמה סוכריות טופי יש בחבילה שמחירה 20 שקל ולנסות לחשב כמה סוכריות נכנסות בכף יד אחת כפול מספר המוזמנים? יצא לכם לדמיין לכמה חתיכות אפשר לחתוך מלפפון אחד כדי שהצלחת החד פעמית תיראה עמוסה?
זה מה שעשיתי היום. בדקתי ודמעתי.
כשענייה הולכת לסופר יש לה קצת כסף מזומן (כי הבנק חסם את כרטיס האשראי), והיא חייבת לעמוד בתקציב. אז לא תהיה שתייה קלה, ולא יהיו כמה סוגים של סוכריות, ולא יהיה צלם שיתעד את היום המיוחד שלו, והמוזמנים לא יאכלו ארבעה סוגי פיצוחים משובחים, ולא ירימו כוסית של אלכוהול תוצרת חוץ.
כן, תהיה מצגת צנועה שהוכנה בהמון אהבה, ובה יראו המוזמנים כמה גדל הילד וכמה אנחנו גאים בו. אבל לא נלך לקניון כולנו ונפנק את עצמנו עם בגדים חדשים ולא נשב אחר כך באיזה בית קפה ונצלם סלפי עד שהמלצרית תביא את הדברים שהזמנו.
וזה לא פייר כלפי הבן שלי, שהוא ילד נהדר. חכם וערכי. מנומס ויפה. זה לא פייר שגם בבר המצווה שלו אנחנו חוסכים כי אין.
את כל זה לא סיפרתי לשרה מהבנק. זה לא מעניין אותה. לא מעניין אותה שאני מבשלת מחבילת פסטה אחת שלושה דברים שונים, ולא מעניין אותה שכבר אין קורנפלקס או סבון נוזלי או כל מיני דברים שפעם נדמו לי טריוויאליים (נייר טואלט טוב יותר. מנת פלאפל פעם בחודש. סרט בקולנוע. חטיפים. כאלה דברים).גם לא סיפרתי לה שאני לא ישנה בלילה. לא דיברתי איתה על הפחד הזה. הפחד הקיומי מהרגע שבו ינתקו את החשמל. יכבו את הגז. הפחד הזה שיחזור הצ'ק של ועד הבית, ואסתי מהוועד תתקשר ותשאל מה קורה עם התשלום החודש. הפחד הזה משתק. מסרס. הורג כל חלקה טובה של מחשבה. רצון לצאת מהמעגל. הפחד הזה כל כך כל כך מפחיד שרק מי שנמצא בתחתית יכול להבין על מה אני מדברת.
רק מי שהתעוררה מדי בוקר ליום ריק ממשימות יכולה להבין אותי.
מרוקנת. זה מה שהעוני גורם לי להרגיש.מרוקנת מתוכן. מרוקנת מכוחות. מרעיונות. ממחשבות חיוביות. מתשומת לב לפרטים קטנים. למהות. לאהבה שסביבי.
מרוקנת מיכולת לצאת ולמכור את עצמי לעולם. מיכולת לתת לילדים שלי חיבוק אוהב, חיוך מרגיע או מילה טובה.
מרוקנת עד כדי כך שקשה לי אפילו להאמין שיום יבוא והדברים ישתנו.
ביום ראשון חגגתי 45 קיצים. מספיק גדולה כדי להפנים שהחיים זה לא סרט, ואין איזו קוסמת שתבוא פתאום ותציל אותי מעצמי ותפתח לי צוהר שדרכו אצא לדרך חדשה, והחיים זה לא איזה סרט הוליוודי עם תסריט מתוזמן היטב שלפיו בדיוק ברגע הכי נמוך אפגוש את מי שיציע לי עבודה למרות גילי ולמרות שאני קצת חלודה. בתסריט הזה הילד הנהדר שלי לא ייאלץ לדאוג לאמא שלו בבר המצווה, כי אמא שלו תדע לדאוג לעצמה. אבל כאמור, אני גדולה מדי בשביל להאמין בסיפורי נסים.
פעם, כשקמתי כל בוקר לעבודה שאהבתי, לא חשבתי שאנקה בתים של אנשים (200 שקל לבית) בלי בכלל למצמץ. בלי להתבייש. אף פעם לא חשבתי שיגידו לי "את מבוגרת מדי" או "את כבר לא רלוונטית" או שפשוט יתעלמו ממני.
לא חשבתי שאחשב כמה עולה נסיעה ברכבת מול נסיעה באוטובוס. לא חשבתי שלא יהיה לי כסף לכוס קפה.
אני, שהייתי קול עבור כל כך הרבה אנשים.
אני, שהזזתי הרים בשביל אנשים אחרים.
אני, שנחשבתי להכי חזקה וקשוחה. אני זו שיושבת עכשיו וצועקת בלי שתשמעו – קצתי.
לא יכולה יותר. לא מסוגלת.
לא יכולה לבקש יותר הנחות או הלוואות מחברים.
לא יכולה להמשיך לא לישון, ולא יכולה יותר עם אות הקין שאני נושאת בלי שתראו.
ביום ההולדת אמא שלי כתבה לי ברכה. היא כתבה שאני יפה ומוכשרת. כתבה שאני חייבת למצוא כוחות כדי להשמיע את הקול הייחודי שלי. כתבה שאין לה מושג מתי התייאשתי ושהיא מצטערת שהיא לא ראתה את זה מיד. שכואב לה לראות אותי עצובה.
היא גם כתבה שיש בי כל מה שדרוש כדי להצליח בגדול, ו"הלוואי שהיית רואה בעצמך את מה שאחרים רואים בך".
רציתי לכתוב לה בחזרה שאני אוהבת אותה. שאני מצטערת שבסופו של דבר, למרות החינוך הטוב שקיבלתי, יצאתי מין לא יוצלחית כזו. רציתי לכתוב לה תודה שהיא תמיד כאן, שהיא עוזרת בכל מה שצריך ומשלמת כמעט את כל התשלומים, ולא גוערת או מטיפה מוסר.
רציתי לכתוב לה שיהיה טוב ושהכל יסתדר, ושאני אוטוטו מתאפסת על עצמי ויוצאת מזה, אבל לא כתבתי.
כי אני עצובה ואני כואבת ומרוקנת. כי אני לא יודעת איך עולים בחזרה על הסוס. כי אני מתביישת.
מי הכותבת?
- בת 45 שעבדה במשך שנים בתחום התקשורת, גרה ביישוב שנחשב מבוסס עם בעלה השכיר ושני ילדיה. תשמח לקבל הצעות עבודה דרך מייל המערכת: xnet.august@gmail.com
