ספרה החדש של פולי ורנון, "פמיניסטית לוהטת" (Hot Feminist), מעורר לא מעט מהומה בבריטניה.

ספק אם היה זוכה לתשומת לב רבה כל כך אלמלא נכתב על ידי עיתונאית נחשבת, פמיניסטית מוצהרת, שחתומה על לא מעט מאמרים מתריסים, ובהם, למשל, מאמר ב"גרדיאן" בכותרת "למה אני לא רוצה ילדים" שבו העידה על עצמה: "כמו בחור ממוצע, אני לא שונאת ילדים, אבל אני ממש לא אוהבת לחבק ולמשמש אותם, ואני עושה את זה לפעמים, מתוך נימוס".

על פי ורנון, אחת העיתונאיות החריפות והשנונות בבריטניה, הפמיניסטית החדשה היא אישה שמכירה בערכה, ודווקא בגלל זה אף אחד לא יגיד לה לא להוריד שערות מהרגליים, לא להתאפר, לא להקפיד על גזרה דקיקה ולא ללבוש בגדים שיבליטו את כל מה שהיא רוצה שאחרים יראו.

להפך, הפמיניסטית החדשה הזו שכחה מזמן שכל הסימנים האלה נועדו לרצות מבט גברי חיצוני מדכא. היא משתמשת בהם כדי להיות במוקד כל שיחה ואירוע חברתי, וכדי לשכב עם כל מי שמתחשק לה, מתי ואיפה שמתחשק לה.

סבלנו מספיק משיפוט

"פמיניסטית לוהטת" הוא מסוג הספרים שכותבות כמו ג'רמיין גריר ("הסריסה") היו בוודאי משליכות למדורה. אם לא די בזה שוורנון מציגה את עצמה על הכריכה כחובבת מריטת שעווה ברזילאית, מכורה לג'ינסים צמודים ופלרטטנית חסרת מעצורים, היא גם יוצאת נגד התפישה שלפיה פמיניסטית "טובה" צריכה לגלות אדישות כללית למראה החיצוני שלה ולהתעלם מכל מה שהחברה מגדירה כנשי או יפה, משום שהוא בהכרח דכאני לנשים.

בעיני ורנון, את יכולה להיות פמיניסטית מודעת, לעמוד על זכויותייך ולהגיע רחוק, גם אם את לא יכולה לעבור ליד מראה או חלון ראווה בלי לבחון את דמותך המשתקפת בהם וגם אם את נורא רוצה שירצו אותך. בעיניה זה טבעי, אנושי, ולכן גם נשי.

נדמה שהיא חותרת תחת הישגי המהפכה הפמיניסטית, שלימדה אותנו שאנחנו לא חייבות למצוא חן ושהמראה שלנו לא חייב להתאים לתקן של אף אחד. אבל קשה לשנוא אותה, משום שהעיקרון המנחה את ורנון הוא שאסור לשפוט. אסור לשפוט נשים, אפילו לא את אלה שעושות הכל כדי למצוא חן בעיני גברים.

די, סבלנו מספיק משיפוט ומביקורת ומזה שכל הזמן אומרים לנו מה צריך ואיך צריך, והגיע הזמן שכל אחת תרגיש נפלא עם עצמה כמיטב יכולתה.

ורנון, בעלת טור ולשעבר סגנית העורכת של "האובזרוור" הבריטי הנחשב, מציעה מבט חדש על חצאיות מיני, חולצות בעלות מחשוף עמוק, חזיות מרוממות שדיים, ציפורניים ארוכות אדומות ונעלי עקב. לדבריה, צעירות רבות עייפות מהלוחמנות הפמיניסטית ומרגישות שהן נמצאות תחת ביקורת מתמדת, כאילו הן חיילות של המהפכה המחכות לציונים ואותות ממפקדותיהן.

תעשו מה שבראש שלכן

זה לא שוורנון עיוורת. היא יודעת שיש לפמיניזם בעיות יותר דחופות, כמו למשל, פערי השכר המזעזעים בין נשים לגברים – או במילותיה "קצבת אחזקת הפין שהם מקבלים בתוספת למשכורת"; כמו, למשל, תרבות האונס. היא גם יודעת שההתמכרות של נשים לתעשיית היופי מבוססת על פחד מדחייה, על מסר חברתי אכזרי שאומר להן שהן צריכות להיראות צעירות מגילן, דקיקות, עדינות, ילדותיות, שבריריות ולא מאיימות.

ב"פמיניסטית לוהטת" היא גם מרחיבה ומדברת על הכסף, הזמן והמאמצים שנשים משקיעות בטיפולי יופי, אבל היא גם מציעה לנשים לא לשפוט את עצמן ולא לכעוס על עצמן (ועל אחרות) כשהן "נכנעות לדחף" הזה, להיות יפות ונחשקות בעיני אחרים. הדרך המעצימה להתמודד עם זה, מציעה ורנון, היא להיות סקסית, פלרטטנית, כובשת וחסרת בושה.

במקום להיות צעצוע שעומד לשיפוטם של אחרים, נשים יכולות, היא אומרת, להיות לוהטות, להתחיל עם מי שמתחשק להן, להיענות למי שנראה להן, לעשות מה שבראש שלהן ועל ידי כך לתבוע לעצמן כוח.

היא בת 30, יש לה חבר (היא מעדיפה "הגבר בחיי"), אוהבת ששורקים לה ברחוב "אבל רק אם אלה גברים מושכים שיש סיכוי שארצה אותם", והיא מרגישה סקסית ואומרת ש"סקסיות זה לא מכשול לפמיניסטיות, להפך, זה דלק אדיר".

אין לה בעיה שגברים יפתחו לה את הדלת, אין לה בעיה עם שיפוץ מאסיבי בפוטושופ של תמונות של דוגמניות, ולא מפריע לה שנשים מצטלמות חשופות חזה.

האמירות האלה הביאו עליה ביקורת חריפה, בטענה שהפמיניזם, המנסה לשנות את העולם, לא יכול להרשות לעצמו להשלים עם תופעות שאינן מקדמות את מעמד הנשים. על פולחן הדיאטה והגוף של ורנון, למשל (היא רזתה לא מעט), נכתב במספר ביקורות שהוא מעודד אנורקסיה, ואסור לשתוק מול התופעה במסווה של "אחוות נשים".

על כל זה היא אומרת: "נשים לא צריכות להשפיל או לדכא נשים אחרות, גם אם לדעתן הבחירות שלהן שגויות". והיא מצטטת דווקא את מדליין אולברייט, מזכירת המדינה האמריקאית לשעבר, שאמרה: "בגיהינום שמור מקום מיוחד לנשים שלא ידעו לפרגן לנשים אחרות".