בין מיליון וחצי התלמידים שיחזרו לבתי הספר נמצאים גם הילדים הפרטיים של חברי מערכת "לאשה‭."‬ אספנו מההורים שלהם כמה בקשות, רעיונות והצעות ייעול עם הרבה כוונות טובות.

פעל למיגור האלימות בבתי הספר

בני יתחיל בקרוב ללמוד בכיתה ב' בבית ספר יסודי בתל אביב. את השנה אנחנו מתחילים בלב כבד, מצולקים מהשנה שחלפה ומבוהלים ממה שעוד מחכה לנו. בכל בוקר אנחנו שולחים את בננו ללמוד הישרדות. לא חשבון, לא עברית, לא אמנות - הישרדות. בדרך נס הצליח הילד ללמוד לקרוא ולכתוב במהלך השנה שחלפה, אבל אנחנו היינו עסוקים בעיקר בדבר אחד: בתקווה שהוא יחזור הביתה בשלום. מדובר בילד בן שבע. הוא עדיין לא התגייס לצה"ל.

מפלס האלימות הולך וגואה, ונדמה שבית הספר לא עומד בסחף. לצוות החינוכי אין כלים להתמודד עם מקרי אלימות, חלקם קשים ביותר, והמורים מגיעים לסוף השנה שחוקים, עייפים וחסרי מוטיבציה. חינוך הילדים אמנם מתחיל מהבית, אבל הוא ממשיך בבית הספר, ושם צריכים להיות חוקים ברורים וחד משמעיים שמוקיעים ומקיאים את האלימות אל מחוץ למסגרת. הרצון לקבל ולהכיל כל סוג של התנהגות חצה את גבול הסביר, ונוצר מצב שההתנהגות האלימה מקבלת את מרכז הבמה, משפיעה על הילדים האחרים ולא מאפשרת להם להרגיש בטוחים ונינוחים בסביבת הלימודים. וכשלא מציבים גבולות - כולנו מפסידים.

אני פונה אליך בבקשה להנהיג כללים קשוחים וחד משמעיים בכל הנוגע להתנהגות אלימה, פיזית ומילולית, בבתי הספר, ולתת למנהלים ולמורים כלים יעילים להתמודד עם התופעה. הילדים צריכים ללמוד איך מתנהגים בנימוס, איך מתחשבים בזולת, איך משוחחים - מיומנויות בסיסיות שנדמה שנשכחו. אם לא יינקטו צעדים מרחיקי לכת כדי למגר את תופעת האלימות, בעוד כמה שנים נפגוש את התוצאות בכבישים, במרחבים הציבוריים, במקומות העבודה - ואז כבר יהיה מאוחר מדי.

  • עדי רשף, כתבת "סטייל" ואם לאחד

סנכרן בין המערכת לעולם שבחוץ

כששלחתי את בתי הבכורה לכיתה א', נדהמתי לגלות שאין התאמה בין השעון המתנהל בחוץ לשעון שעל פיו מתנהלת המערכת. כשהמורה ביקשה שניפגש בשעה 9:30 סברתי לתומי שהיא מתכוונת לשעות הערב, אבל מהר מאוד הבנתי שהמערכת מסיימת לעבוד בשעה 14:00 במקרה הטוב, ולעתים עוד קודם לכן. האם יש עוד מישהו במשק שמסיים לעבוד בשעה הזו? אני מציעה שתוביל שינוי, ותחל את יום הלימודים בשעה 8:30. להורים המבקשים להביא את ילדיהם לבתי הספר או הגנים בשעה מוקדמת יותר הפעל בוקרון (על משקל צהרון). יום הלימודים בכלל המערכת יסתיים בשעה 16:00, באמצע תהיה הפסקה ארוכה (אפשר לאכול סנדוויץ', וכמו בשאר מדינות העולם לאכול את הארוחה החמה בערב בבית) ובשעתיים האחרונות הפעל בבית הספר ובגני הילדים חוגים ועזרה בהכנת שיעורי הבית. כדי לחסוך בעלויות אפשר לרתום לפעילות בני שירות לאומי וסטודנטים לחינוך.

ועוד עניין, במדינות רבות העבירו את ספרי הלימוד למחשב. האם לא נכון כי בעידן שבו יש מחשב לכל ילד יימצאו ספרי הלימוד במחשבים? את מאות השקלים שמוציאים ההורים על ספרים ונייר אפשר בנקל לרתום לאפיקים אחרים.

אפס סובלנות לאלימות? לא בבית ספרנו (צילום: shutterstock)
אפס סובלנות לאלימות? לא בבית ספרנו (צילום: shutterstock)

  • שרון רופא אופיר, כתבת "לאשה" ואם לשלושה

השקע בחינוך הגופני

נפש בריאה בגוף בריא? כולם מכירים את הסיסמה, אבל שיעורי הספורט והפעילות הגופנית בכלל הפכו סרח עודף בבתי הספר: מיעוט שעות, חוסר בתנאים מתאימים, צפיפות בחצרות בהפסקה והורים שלוחצים על עוד שיעור במתמטיקה (מתי לאחרונה פגשתם מישהו שהתגאה שבנו קיבל 100 בבגרות בחינוך גופני?).

מחקרים רבים הוכיחו כבר שכושר גופני תורם לכושרו של המוח, למצב הרוח וליכולות הריכוז. עבודה גופנית מתאימה יכולה לעזור בפיתוח מוטוריקה גסה ועדינה, ומשחק קבוצתי הוא אימון מצוין ליכולות חברתיות ולערכים של שיתוף וכבוד החסרים כל כך במרחב הציבורי שלנו. שיעורי חינוך גופני הם במה נהדרת לכל אותם ילדים (מאובחנים או לא) עם "קוצים בישבן" להתבלט לטובה סוף כל סוף. בקיצור - יש לנו תחום זנוח שאפשר, באמצעים מועטים יחסית, להפוך למשמעותי. איך? הנה כמה רעיונות:

  • חייבים לחלק את הכיתה כדי ללמד חשבון? החצי השני יוצא לשחק כדורגל/ לרוץ/ לקפוץ. שני הצדדים מרוויחים: אלה שנשארים ואלה שיוצאים.
  • אין צוות מורים לחינוך גופני כדי לקיים את השיעורים מהסעיף הקודם? ילדי תיכון הזקוקים לנקודות מחויבות אישית, יעברו קורס הכשרה זריז ויהיו אחראים על הפעלתם של הצעירים (זה בדיוק מה שהם עשו כל החופש בקייטנות). עדיין חסר צוות? מה עם כל הסטודנטים הנאבקים למחייתם? יוכלו להפוך להיות צוות תמיכה ועוזרי מאמנים תמורת נקודות זכות לתואר ראשון.

עוד רעיון: אם פעילות גופנית תזכה להכרה בנקודות לבגרות או בתנאי קבלה לאוניברסיטה יכול להיות שנגדל כאן דור שהפעילות הגופנית היא חלק חשוב מחייו. זה יאפשר לתלמידי חטיבה ותיכון להשתמש בשעות שאחרי בית הספר כדי להתקדם במקביל גם בתוכו.

  • ורדית קופר, סגנית עורכת מדור האוכל ואם לשלושה

תן לילדים שיעורי חקלאות

שר חינוך נכבד, הצגת לאחרונה את תוכניתך לטיפול בצפיפות המטורפת בבתי הספר היסודיים. אתה בוודאי יודע שבכיתות האלה אין לילדים שלנו הרבה סיכוי לחוות חוויות לימודיות טובות ונעימות. אתה גם בוודאי מבין שלנו, ההורים, אין זמן לחכות עוד חמש שנים עד שתושלם תוכניתך, אם בכלל. השנה שוב יהיו בבתי ספר יסודיים בראשון לציון, בתל אביב ובמקומות אחרים כיתות של 40 תלמידים.

אז מה אפשר לעשות? להוציא את ילדינו החוצה אל החוות החקלאיות שפעלו בעבר כמעט בכל רשות עירונית, ואל חצר בית הספר - שבוודאי אפשר להסב חלק ממנה לגן ירק תוך כמה ימי עבודה. בהשקעה כספית לא גדולה וקצת מאמץ של מורים, ילדים והורים, תוך חודש-חודשיים ישגשג כל גן כזה ויפרח, ואפילו יחבר שוב את כולנו אל אדמת ארץ ישראל שכל כך חשובה גם לך.

תחום לימודי החקלאות חוסל במשרד החינוך, אבל אם באמת רוצים לפתור את בעיית הצפיפות בכיתות, לפחות לכמה שעות ביום או בשבוע, אפשר למצוא מדריכים מיומנים, כמו אלה שמפעילים את פרויקט החינוך הסביבתי של החברה להגנת הטבע. תן להם ללמד את הילדים איך לגדל צנוניות ועגבניות, חסה ומלפפונים, ולסייע להם להכין לכל הכיתה סלט בריא וטרי. כי מי קבע שחייבים ללמוד על האדמה והמים, על איכות הסביבה והמיחזור או על הביולוגיה והבוטניקה רק מול הלוח, בכיתה הצפופה?

  • ענת מרדכי, כתבת "לאשה" ואם לשלושה

נפש בריאה בגוף בריא? רק אם יש לכם כסף לחוגים (צילום: shutterstock)
נפש בריאה בגוף בריא? רק אם יש לכם כסף לחוגים (צילום: shutterstock)

דאג שילמדו ערבית מדוברת

בחורף האחרון העברנו לילה בקיבוץ מנרה, ועל הבוקר התייצבנו במגלשות ההרים, יחד עם משפחה דרוזית וילדיה הקטנים. ניסיתי לשאול את האישה משהו בערבית, אבל רק התחלתי ללמוד את השפה, ואוצר המילים שלי היה דל. פאדיחה. הצטערתי שלא למדתי ערבית כמו שצריך בגיל שבו זה יכול היה להחליק מהשרוול, ושהילדים שלי לומדים ערבית רק כדי לצאת ידי חובה, במשך שנתיים־שלוש, ועוד ערבית ספרותית במקום מדוברת! מה הטעם? מחסום השפה מנציח את הקרע בינינו לבין כמעט 2 מיליון ערבים ישראלים, שחיים איתנו ולצדנו.

אם נלמד ערבית בבית הספר מגיל מוקדם ונוכל להשתמש בה בחופשיות, אולי נצליח לצמצם את הגזענות וחוסר הסובלנות שרווחים אצלנו.

  • מרב פרנק, סגנית עורכת "סטייל" ואם לשלושה

החזר לנו את אחיות בתי הספר

לפני שנה הבהב על הצג שלי מספר הטלפון של בית הספר שבו לומדות בנותיי. התבקשתי להגיע בבהילות אל המזכירות. בתי האמצעית נפלה ונחבלה. מזכירת בית הספר, זו שגם עונה לטלפונים וגם מטפלת במקביל בעשרות עניינים אדמיניסטרטיביים, הגישה לה כוס מים. הבת שלי ישבה, לבד, על כיסא מחוץ למזכירות עם פרצוף מדמם, וחיכתה. לא היה מי שימרח יוד על הפצע, יציע כוס תה, שלא לדבר על מנוחה בחדר פרטי שלא לעיני תלמידים סקרנים.

פעם עבדה בבית הספר אחות, עובדת מדינה, על כל התנאים וההטבות המשתמעות מכך; כאשר הוחלט לקצץ בעובדי המדינה, נעלמו האחיות - כיום כבר ברור שהקיצוץ נחתך במקום הלא נכון. אחות בית הספר, שקיבלה תלמידים בחדר משלה, הכירה את שמותיהם, את בעיותיהם ורגישויותיהם, את משפחותיהם ואת חייהם, הייתה הרבה יותר ממכונת החיסונים המשוכללת שמציעים הגופים הפרטיים שמחליפים אותה. הם באים, מחסנים או מבצעים את בדיקות הסקר הרלוונטיות, והולכים. האחריות נותרת רק בידי ההורים, ללא מעקב.

מוסד אחיות בית הספר הנכחד מוכרח לחזור, משום שהוא מבוסס על קודים אתיים־חברתיים שבזכותם תלמידים קיבלו יחס אישי מינקות (עם אחיות טיפת חלב) ועד שהלכו לצבא. אנחנו, ההורים בישראל, מבקשים שהמדינה - זו שנפקיד אצלה את היקר לנו מכל לשירות צבאי בעוד כמה שנים - לא תנטוש אותם כשהם תלמידים. כשאנחנו יוצאים ליום עבודה, אנחנו רוצים לדעת שיש מי שתניח יד על מצחם של ילדינו כשהחום שלהם עלה במהלך שיעור, ויש מי שתחבוש את הפצעים שלהם כאשר ייפצעו בהפסקה. מישהי שיהיה לה אכפת. השאלה היא, השר בנט, האם לך אכפת.

  • אורית מרלין־רוזנצוייג, כתבת "לאשה" ואם לשלושה