לאחר שעולמי קרס עלי כמו הר טרשים קירח ביקשתי עזרה וחזרתי לפסיכולוג הישן והטוב שלי. אינני יודעת מדוע זה עלה, נושא הקנאה, בכל אופן, שלא כדרכו, הוא פתאום שאל אותי "במי את מקנאה" ואני השבתי בלי להסס "בי, בעצמי, במה שהייתי רק לפני חודשיים". התגובה הזאת מנקרת בי עדיין.
אגדה ידועה מספרת שבעולם הקדום בני האדם פנו למנהיג שלהם וקבלו שנדפקו. אחד אמר, אלוהים היה חייב לדחוף לי אגזמה תראה את אחי חלק ונאה כמו אל יווני. אחרת אמרה, לא יכל לדאוג לי לזיווג נורמלי תראה עם מי אני תקועה כל החיים, לחברה שלי סידר סוחר תבלינים עשיר כקורח.
המנהיג הגדול פנה למלאכים בתחינה שאלוהים ירגיע את הציבור. המלאך רשם את הטרוניות בפנקסו והבטיח לחזור. ואכן לאחר מספר ימים המלאך הורה לכנס את כל הציבור ברחבה הקדושה וביקש שיצטיידו בשק הצרות שלהם.
ביום הפקודה התייצב המון רב ושקו על כתפו - והמתינו. אז נשמעה בת קול מהשמיים שציוותה: בהישמע הגונג כולכם פורסים את שק הצרות על האדמה - ואז כל איש ואישה הביטו בשק של זולתם ומיד כולם צררו את שקיהם וברחו על נפשם.
מסקנה?
ישבנו בפאנל בתכנית טלוויזיה. אחת אמרה שהיא לא מקנאה בכלל - נחרתי לעברה בבוז - המנחה (אודטה) פנתה אלי, את מקנאה עיריתק'ה? "ברור" הודיתי.
...עכשיו אזהרת שטחיות:
אני מקנאה, הודיתי, במצב הבא. חברה מתקשרת אלי ואומרת "אני בדרך לשדה אני טסה לניו-יורק המזוודות שלי ריקות כי כל הבגדים שלי ממש "נופלים" ממני אחרי שהעפתי 9 ק"ג". מודה - באותו רגע אני ירוקה.
לא בגלל ניו יורק כ"כ ואפילו לא כ"כ בגלל המזוודות שיתמלאו. מפני שהצליחה במה שכל כך קשה, הרדיפה אחרי המשקל הרצוי. זה כמובן עובר לי, כי אני הרי יודעת שהכל זמני – גם הבגדים נמאסים וגם התיאבון חוזר. כן, כן אורך חיים בריא, שמענו.
מסקנה?
קנאה לרוב משקפת גם את המשפט שתמיד קולע "הפוסל במומו פוסל".
מחפשת צרות
ישבנו כמה חברים בבר אפלולי, היה שם זוג שנראה מהאגדות הוא איש צבא לשעבר כחול עיניים וכיום איש עסקים עושה רושם שמצליח מאד. היא מתוקה שמחפשת את עצמה כל שנה שנתיים. שלושה ילדים, שניים שלהם והבכורה מפרק א' שלה.
כשהוא הלך לשירותים היא מיהרה לאסוף את הסלולרי שלו וחיפשה שם בקדחתנות. הייתי בשוק. "מה את עושה?" שאלתי בשקט, "מחפשת", היא השיבה לי קצרות.
"מה?!" כמעט השתנקתי.
"אם יש התכתבות או משהו עם בחורות".
"מה עם פרטיות?" לחשתי, היא הביטה בי ואמרה בלי לחשוב פעמיים: "מי שבוגד בבן זוגו תמיד יחשוד. אני בגדתי בבעלי הראשון ולו (בן זוגה) היתה בת זוג שחי איתה ואנחנו חמקנו לנו בחורים שאין לך מושג איזה. עד שתפסו אותנו על חם".
הם נשואים כבר 12 שנה והיא כל הזמן בציד למצוא מה שהיא עצמה עשתה. מאחר והייתי המומה פניתי לחברה שלי שישבה שם "תגידי זה נורמלי?"
"בטח גם אני מחפשת מידי פעם, מה נולדת היום?"
"ואם תתפסי אותו נאמר אז מה?" המשכתי עם שאלותי הבוקיות, "אני אעשה לה שיימינג שהיא לא תדע מהיכן זה בא לה. ולו את המוות", ולגמה צ'ייסר.
מסקנה?
הקנאה שוטפת לא רק בין המינים. בשיחה שהיתה לחברתי ולי על ידידה משותפת שלא רואה ממטר בדרך להצלחתה כולל מעשים שאפשר להגדירם כבזויים, הסברתי את התנהגותה כתחרותיות חסרת גבול. לא, פסקה חברתי החכמה, קוראים לזה קנאה יוקדת, היא לא מסוגלת להכיל את הצלחתו של האחר.
לאחרונה נחשפתי לטרגדיה איומה. משפחה שנראתה כמו תמונת גובלן רקומה. מפוצצים בכסף, ילדים מוצלחים, וילה מפוארת באחת משכונות הפאר במרכז. סקי בחורף, ריזורט חלומי בקיץ וקפיצות קטנות לאירופה או ניו-יורק להשלמת המלתחה או מה שזה לא יהיה. הכול היה מושלם למתבונן מהצד.
כשישבתי ליד הבריכה התכולה שלהם בשבעה של בן המשפחה שהתאבד, חשבתי לעצמי אם רק הם היו פותחים את השק שלהם ברחבה הקדושה, המשפחה הבלונדינית הזאת, ההמון היה דורס אחד השני בזמן הבריחה.
אז המסקנה די צפויה, תאהבו את מה שיש לכם או לפחות תתרגלו. ותקנאו פחות.
על עקבים בטוחים (פחות או יותר)
לפני כמה שנים עבדתי על כתבה בנושא עקבים. ראיינתי אורטופד ויצרן נעליים שהאג'נדה שלו היא בריאות כף הרגל. טופפתי למשרדו של הדוקטור בנעלי סטילטו שהתנשאו ל 11 ס"מ. הוא רק הביט בי. ופתח את המחשב הנייד שלו והראה לי תמונות מטרידות. עיוותי כף רגל נשיים. אלו שנוהגות להתרומם לעקב דו סיפרתי. כשהתעקשתי, בכול אופן הרי לא ניפרד (רובנו) מהליפסטיק והעקב... אמר כי הכי מסוכן זה לחץ על ה"מסרק".
המסרק הוא האזור שמחבר בין האצבעות שם הלחץ הכבד כשנועלים נעליים לא מתאימות. יצרן הנעליים לעומת זאת הסביר לי שלעולם לא ייצר נעליים עם עקב מעל 7 ס"מ כי זה המקסימום שכף רגל יכולה להתמודד מבלי שיווצרו נזקים.
אז עד כאן דבר האחריות. ועכשיו לתכל'ס ומניסיוני. אם כבר בוחרים "לעלות" על עקב מעל 7 ס"מ אלו המוצגים פחות בעייתיים. עקבים עם שטח פנים רחב כמו הנעל של מקס מורטי.
אם בחרתן עקב רוקי שימו לב שתהיה להן מגרעת כזאת כמו בנעל של קלארק. עקבי רוקי מאד גבוהים המיוצרים כגוש יכולים להיות נוחים יחסית, אבל אם מתרסקים, זה כמו ליפול ממרפסת באמצע הלילה (ברור שזה קרה לי + נקע).
עקב נוח נוסף הוא כמו זה של סנדלים מבית קליגולה עקב גמיש יחסית בעל שטח פנים רחב ותמיכה מאזנת באימום שלו. בימים אלה אפשר למצוא את הסנדלים במחירים נוחים כי "סוף העונה" כבר בעיצומו. ואם כבר דנים בקנאה: רק אני יכולתי לסדר לעצמי שתי חברות הכי טובות שמתנשאות למטר שמונים. הדבר היחיד שמנחם אותי שלהן אין מושג איך ללכת על עקבים (גם כאלה של 4 ס"מ) ואילו אני יכולה לרוץ מרתון עם 9 ס"מ... נחמת האנשים קצרים.
