אצל נ' זה התחיל לפני שבע שנים. "בגיל 22, אחרי שלוש שנים שבהן קיימתי יחסי מין והכל היה בסדר, פתאום התחילו לי כאבים. עברתי מרופא לרופא. מכיוון שבעבר סבלתי מדלקות בדרכי השתן, נתנו לי אנטיביוטיקה. אבל הכאבים לא חלפו. הייתי אז בתחילת שנות ה־20, עם בן זוג קבוע, ולא יכולתי לעשות איתו סקס. בשלב מסוים עזבתי אותו, הרגשתי לא נוח", משחזרת נ', היום בת 29, נשואה ואמא לבת שנתיים.
"ואז הגעתי לגינקולוג, שאבחן שאני סובלת מווסטיבוליטיס. שלחו אותי בהתחלה לדיקור, ואז לסקסולוגית, למטפלת בשמנים ולפיזיותרפיה ברצפת האגן. עברתי מטיפול לטיפול".
"כשהכרתי את בן הזוג הנוכחי שלי, הוא נכנס למערכת היחסים בידיעה שזה מה שיש לי, ולמרות שהוא היה מאוד מבין, זה היה מתסכל עבור שנינו. להיות בחורה שלא יכולה להיות באינטימיות עם בן הזוג... אפילו כשהחלטנו להיכנס להיריון זה נעשה בצורה מאוד רובוטית: אקט חד־פעמי ונקודתי. למזלי זה תפס".
"אחרי שכל הטיפולים לא עזרו, הציעו לי לעבור ניתוח שיטפל בבעיה, והסכמתי. הייתי צעירה ולא הרגשתי שהכאבים האלה הם משהו שאני מוכנה לחיות איתו כל החיים. הניתוח השפיע לתקופה, אבל הכאבים חזרו.
ואז, לפני שנה וחצי, רופא הנשים שלי שלח אותי לרופאה מומחית בתחום - ד"ר אחינעם לב־שגיא, שהפנתה אותי לטיפול חדש בלייזר קר. עברתי את הטיפול לפני חמישה חודשים. אני לא יכולה לומר שהכל חלף, אבל יש שיפור אדיר. לפעמים אנחנו עדיין צריכים להפסיק באמצע כי כואב לי, אבל אפשר לנהל מערכת יחסים מינית. גילינו עולם חדש".
הכל בראש שלך
נראה שלכל אישה כואב לפעמים בזמן חדירה, אבל יש כאלה שכואב להן יותר. הרבה יותר. "וסטיבולודיניה - שבעבר כונתה וסטיבוליטיס - היא תופעה של כאב ניכר באזור מסוים בפתח הנרתיק", מסבירה ד"ר אחינעם לב־שגיא, גינקולוגית העוסקת בבעיות של הפות והנרתיק. "האזור הזה נקרא 'וסטיביול', או בעברית - מבוא העריה. לנשים שסובלות מהבעיה, יש כאבים בכל מגע באזור הזה: ביחסי מין, בהחדרת טמפון, בבדיקות גינקולוגיות. בחלק מהמקרים המצב חמור עד כדי כאב בזמן רכיבה על אופניים או אפילו כשלובשים בגדים הדוקים".
"מדובר בכאבים כרוניים, שנמשכים למעלה משלושה חודשים", מוסיפה נטע ביאר, פיזיותרפיסטית לשיקום רצפת האגן, רכזת תחום פיזיותרפיה של רצפת האגן ב"מכבי שירותי בריאות" ומרצה באוניברסיטת חיפה. "השכיחות של הבעיה גבוהה בהרבה ממה שנדמה: 16%-15% מהנשים מעל גיל 20 סובלות ממנה, רובן צעירות. אצל חלקן הכאבים התחילו מהפעם הראשונה שבה היה ניסיון חדירה במסגרת יחסי מין או אפילו בהחדרת טמפון. אצל אחרות זה מתפתח במהלך החיים".
אבל למרות השכיחות הגבוהה יחסית, רוב הנשים ימצאו את עצמן במבוך דומה לזה שעברה נ' בדרך אל הטיפול. "יש נתונים שמראים שאצל מרבית הפונות יעברו בין שנתיים לשלוש שנים וביקור אצל 15 רופאים בממוצע, עד שמישהו יאבחן אותן כהלכה", אומרת ד"ר לב־שגיא. "לרובן יגידו שזו פטרייה, גם בלי לשלוח תרבית לבדיקת מעבדה, ויטפלו בהן במשחות שונות שלא יעזרו, כיוון שזו לא הבעיה האמיתית. למתמידות, שימשיכו לעבור מרופא לרופא, גם יגידו ש'הכל בראש שלהן', ש'זה יעבור אחרי הלידה' או ש'ישתו קצת אלכוהול ויירגעו, ואז לא יכאב להן'. מדהים שתופעה כל כך שכיחה זוכה לכל כך מעט מודעות ואבחון נכון. עם זאת, יש לציין שבשנים האחרונות יש שיפור ניכר בתחום".
אז איך אישה יודעת שזה מה שיש לה?
ד"ר לב־שגיא: "האבחון הראשוני נעשה על ידי רופא נשים, רצוי כזה שמתמחה במחלות של הפות והנרתיק. ראשית, בודקים את ההיסטוריה של האישה, מתי התחילו הכאבים ומתי הם מתעוררים. שנית, שוללים מחלות אחרות: למשל, אם יש לאישה פטרייה, הכאב אמור להיעלם כשהפטרייה מטופלת. לבסוף, האבחון נעשה על ידי נגיעה באמצעות מטוש (מקלון מכוסה בצמר גפן, דומה קצת לקיסם אוזניים) בנקודות מסוימות במבוא העריה שקשורות לתופעה. אם האישה אומרת שהמגע כואב לה - סימן שהיא סובלת מווסטיבולודיניה".
ממה זה בכלל נובע?
ביאר: "זו שאלת מיליון הדולר. אנחנו לא ממש יודעים, אבל יש השערות שונות: משערים שאצל חלק מהנשים הווסטיבולודיניה יכול להתפתח על רקע של פטריות ודלקות חוזרות. אצל אחרות - כתוצאה משימוש בגלולות. נראה שיש גם קשר למחלות שונות של מערכות הרבייה, העיכול והשתן (כמו אנדומטריוזיס, תסמונת המעי הרגיז, תסמונת השלפוחית הכאובה ועוד). יש כאלה שמשערים שלווסטיבולודיניה יש מרכיב גנטי. יש נשים שאצלן הכאב קשור לכיווץ יתר של שרירי רצפת האגן. אחרים טוענים שאצל חלק מהנשים התופעה מתפתחת בעקבות טראומה מינית".
"מחקרים נוספים הראו שאצל נשים מסוימות יש באזור הזה ריבוי תאי עצב שמובילים תחושת כאב (ולא תחושה של עונג, למשל)", מוסיפה ד"ר לב־שגיא. "תאי העצב המרובים האלה גורמים לכך שאזור מבוא העריה בנרתיק יהיה רגיש במיוחד לכאב. תיאוריה אחת אומרת שיש נשים שנולדות עם ריבוי תאי עצב 'מכאיבים' במבוא העריה, ותיאוריה אחרת אומרת שכאשר נשים סובלות מדלקות חוזרות בנרתיק, עלולים להתפתח יותר תאי עצב כאלה".
מה עושים?
ובכן, כאן העניין מסתבך. "אין לתופעה טיפול חד־משמעי", אומרת ביאר. "כיום, הגישה הטיפולית הנהוגה היא רב־מערכתית, וכוללת רופא נשים, פיזיותרפיה של רצפת האגן ומטפל מתחום הרגש - פסיכולוג, פסיכיאטר, סקסולוג או עובד סוציאלי עם התמחות מתאימה. לאחר האבחון על ידי רופא נשים, בדרך כלל מפנים את המטופלת לפיזיותרפיסטית של רצפת האגן שמתמחה בטיפול בבעיה: היום יודעים שכשיש כאב כרוני באזור העריה, יש גם נטייה לשרירים מכווצים באזור רצפת האגן - ולא ברור מה הביצה ומה התרנגולת (האם הכאב גורם למתח שרירים גבוה, או שמתח השרירים גורם לכאב).
"בטיפול הפיזיותרפי עובדים בכמה דרכים: ראשית, מתייחסים ליציבה, כי רצפת האגן מושפעת ממנה. שנית, בודקים אם יש נקודות אחרות בגוף שכואבות ומשליכות את הכאב
לאזור (לפעמים יש נקודות כאלו בשרירי הישבן, הירכיים, הבטן והגב) ומטפלים בהן דרך עיסוי ומתיחה.
"המפגש כולל בדיקה ידנית של הנרתיק ולפעמים של פי הטבעת: בודקים את מתח השרירים, את היכולת להרפות ולכווץ אותם ומלמדים את האישה להרפות דרך תרגילים ועיסויים.
"לעתים אנחנו עובדים באמצעות 'מאמני נרתיק': קונוסים בגדלים שונים, מגודל מבחנה ועד גודל איבר מין, שהמטופלת לומדת להחדיר לעצמה בהדרגה, ולחוות הצלחה של חדירה ללא כאב. עוד מכשיר שעשוי לסייע הוא ביופידבק: אלקטרודה שנכנסת לנרתיק, כך שהמטופלת יכולה לקבל משוב מיידי על מידת ההרפיה או הכיווץ, ולדעת להרפות ולשחרר את האזור. ובנוסף, הטיפול כולל גם נתינת כלים להתמודדות עם הכאב הכרוני. הפיזיותרפיה של רצפת האגן היא חלק מסל הבריאות וניתנת בכל קופות החולים, כמו כל פיזיותרפיה אחרת".
ועד כמה זה יעיל?
"היום מדברים על 70%-60% הצלחה בטיפולי פיזיותרפיה. אם זה לא עוזר, יש מטופלות שככלות כל הקצים יופנו לניתוח, שבו מסירים את הרקמה הכואבת".
ארבע קבוצות של כאב
ד"ר לב־שגיא, לעומת זאת, לא בהכרח תפנה את המטופלות לפיזיותרפיה. "אני מפנה מטופלות לטיפולים שונים על פי סיווג שפיתח הרופא האמריקאי ד"ר אנדרו גולדשטיין", היא אומרת. "החלוקה מסווגת את הסובלות מהתופעה לארבע קבוצות, וכך מקצרת את משך הטיפול, ועוזרת להגיע לתוצאות מהר יותר".
"הקבוצה הראשונה היא נשים שאצלן יש ריבוי מולד של תאי עצב שמוליכים כאב; הקבוצה השנייה - נשים שאצלן התפתח ריבוי תאי עצב כאלה בשלב מאוחר יותר בחיים. בשתי הקבוצות הללו המחקר הראה עד היום ששיטת הטיפול המועדפת היא ניתוח. אלא שהניתוח יעיל רק ב־80% מהמקרים, ונשים רבות לא ששות לעבור ניתוח כזה, שכרוך גם בתקופת התאוששות ארוכה.
"לנשים הללו אפשר להציע גם משחות וכדורים נוגדי דיכאון או אפילפסיה, שמפחיתים הולכה בתאי העצב, אבל גם זו בעיה: לא פשוט לתת לאישה בריאה כדורים נוגדי דיכאון. הקבוצה השלישית היא נשים שאצלן התפתחה וסטיבולודיניה על רקע נטילת גלולות נגד היריון: כדי לברר אם זו הבעיה, אני פשוט מפסיקה לנשים האלו את הגלולות. לפעמים זה כל מה שצריך.
"הקבוצה הרביעית היא של נשים שאצלן הכאב נובע מכיווץ יתר. זה קצת מתעתע, כי כל אישה שכואב לה מתכווצת. אבל נשים כאלה כדאי לשלוח לפיזיותרפיה של רצפת האגן, שמלמדת אותן להרפות את הכיווץ".
בכל צורת טיפול, ביאר וד"ר לב־שגיא מסכימות שכדאי להיעזר גם בטיפול רגשי "בעיקר אם לכאב יש רקע של התמודדות קשה בעבר", אומרת ביאר, וד"ר לב־שגיא מוסיפה: "אחרי שנים של סבל ודיסאינפורמציה, לא מספיק להעלים את הכאב: בשלב הזה המטופלת היא כבר כל כך פוסט־טראומטית, שיהיה לה קשה לקיים יחסי מין בלי טיפול רגשי".
הבשורה החדשה: לייזר קר
ממש לאחרונה נכנס לרפרטואר מכשיר חדש ומבטיח - טיפול בלייזר נמוך עוצמה, שמכונה גם 'לייזר קר'. מדובר במכשיר לייזר שמבוסס על אנרגיית אור (ולא על אנרגיית חום, כמו בלייזר שמשמש להסרת שיער). ד"ר לב־שגיא, שערכה מחקר על יעילות המכשיר החדש, מסבירה: "המחקר התבסס על הידיעה שמכשיר לייזר כזה עוזר בטיפולי כאב אחרים, בין השאר מפני שיש לו פעילות אנטי־דלקתית והשפעה על מידת ההולכה של תאי עצב. ידענו שהמכשור הזה ידוע כבטוח ונטול תופעות לוואי ידועות. לכן ניסינו להשתמש בו גם בטיפול בווסטיבולודיניה: במחקר הראשוני, לקחתי את כל המטופלות שלא היו מוכנות ללכת לניתוח ובכולן טיפלתי: חלקן קיבלו טיפול אמיתי, וחלקן טיפול דמה (פלצבו). במחקר הזה מצאנו כ־80% שיפור אצל המטופלות בלייזר, לעומת 40% שיפור בקבוצת הביקורת. בשלב הבא, שלחתי לטיפול בלייזר רק נשים שאצלן הווסטיבולודיניה נבעה מריבוי תאי עצב שמוליכים כאב. בקבוצה הזו נרשם יותר מ־90% שיפור, אם כי יש נשים שאצלן אין שיפור, ואצל אחרות יש שיפור חולף. לפעמים מחזור טיפול נוסף עוזר".
איך הטיפול מתבצע?
"על ידי פיזיותרפיסטיות של רצפת האגן ובמהלכו מצמידים מתמר לייזר שמקרין אנרגיית אור על אזור המבואה. המגע של המתמר כואב, אבל האנרגיה עצמה לא כואבת. בדרך כלל נערכים כעשרה טיפולים (פעמיים בשבוע במשך כמה שבועות) עד שרואים אם הלייזר עובד או לא, ואם כן - בודקים כמה טיפולים נוספים נחוצים, אם בכלל. המכשיר מאושר על ידי ה־FDA האמריקאי ועל ידי התקן האירופי".
האם הטיפול ממומן על ידי קופות החולים?
"נכון לעכשיו הטיפול נערך על ידי חברת 'אומדיק', שהיא חברה פרטית שמייבאת לארץ את המכשור הזה. כרגע הטיפול פרטי ומחירו 230 שקל לכל טיפול, והמטופלת מתחייבת לעבור עשרה טיפולים. עם זאת, חלק מחברות הביטוח מוכנות לשלם על הלייזר כעל טיפול מחליף ניתוח.
"הלוואי שגם הטיפול הזה ייכנס לסל. המדינה משקיעה הון בטיפולי פוריות, שלהם זוכים מספר דומה של זוגות הסובלים מווסטיבולודיניה. אישה תיכנס להיריון כמה פעמים בחיים, אבל תסבול מהכאבים של הווסטיבולודיניה אולי כל החיים. כשזוג צעיר לא מסוגל לקיים יחסי מין, זה מחרב חיים.
"למרבה הצער, נשים עוברות תהליך ארוך ומפרך עד שהן בכלל מופנות לטיפול המתאים. בניגוד לתחום הפריון, יש רופאים ספורים שמתמחים במחלות פות ונרתיק. אישה יכולה לחכות שלושה חודשים לתור אצלי דרך קופת חולים, ואז עלולה לחכות עוד כמה חודשים לתור לפיזיותרפיה. ועם זאת, המסר שלי לנשים הוא חד משמעי: אם כואב לך, זה לא בראש שלך ואת לא אמורה ללמוד לחיות עם זה. פשוט תגיעי לרופא שמתמחה בזה, ודאגי לקבל טיפול".
>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק
>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG צפו בתמונות מאחורי הקלעים של הפקת הגיליון החדש, וקבלו הצצה לגיליונות הבאים
>>> חדש וכייפי: כל מה שישפר את סגנון החיים שלך - באפליקציה החדשה של "לאשה"
