כשפסיכו יצא לצוד: אדון אהבה עצמית פוגש את גברת הרס עצמי

במפגש הראשון אנשים מרגישים ה-כ-ל. הכל. כלומר, בתנאי שהם קשובים ל'מוח הפרימיטיבי' שלהם, זה שבתקופות הקדומות הציל אותם ממלתעות האריה בג'ונגל.

המוח האנושי הוא כמו מחשב-על: בשניות הוא מעבד את כל הנתונים ופוסק את דינו. לצדו פועלת גם האינטואיציה, בעיקר שלנו, הנשים. אבל יש בינינו גם כאלה, שחרף כל סימני האזהרה מעדיפות להוריד מסך בטון כדי לא להפריע לסרט שהתחילו לחיות בו, ומהר מאוד המסך גולש, החושך עוטף, והסוף רע ומר.

(זה המקום שבו אתן מוזמנות לשאול: ברנר, מה נהיה? מה זה הכתב חידה הזה? אז כן: הסיפור הבא הוא בדיוני לטשטוש הדמויות, אבל נשען על אמת מוחלטת. אני בטוחה שהוא יצלצל לכמה מהקוראים בפעמון).

הולכת בתלם

נקרא לה מיכל. היום כבר בשנות החמישים שלה. היא גדלה באחת מערי הלוויין סביב תל-אביב, אצל הורים ניצולי שואה ועם אחות גדולה.

מלכתחילה לא היתה בפניה שום אופציה מלבד ללכת בתלם הבורגני, זה שכל כך מגונן מהתפרקות ומכל "שיגעון". והיא אכן צעדה בנתיב הזה: היתה תלמידה טובה, מכוונת מטרה, כל כולה מסורה להשיג את המטרה של ההורים.

עם שחרורה מהצבא הלכה ללמוד מקצוע חופשי באוניברסיטה, שם גם הכירה את מי שהפך מהר מאוד לבעלה. "בשביל מה לחכות?", שאלה אמה. "הלוא הוא בחור טוב, מבית טוב". "כן, והוא גם מרוויח לא רע", הוסיף אבא. אז הם נישאו. זוג צעיר. ההורים עזרו גם כשלמשפחה נוספו שני ילדיהם.

במקביל, היא השתלבה בעבודה במוסד ממלכתי. שם היא גילתה את היכולת הקסומה והטבעית שלה להתחבר לאנשים המתאימים, שיכולים לפלס בפניה את הדרך לצמרת. היא עשתה זאת בתבונה, בצעדים מדודים, במודעות מלאה שאופיינית למי שידע שקידומו ומעמדו לא הושג בזכות יופיו המיוחד.

לאורך השנים התרשמו הסובבים אותה שהיא שמחה בחלקה, ואפילו אסירת תודה. היה לה בעל מסור, שסייע לה בקריירה, שני ילדים מקסימים, ויעד מקצועי ברור שסימנה לעצמה מראש – לחתור להגיע אל ראש המערכת.

אבל מתחת למעטה הממלכתי ולמכובדות הסתתר ככל הנראה צורך בלתי מסופק. יצר ששיווע להרבה יותר. כשהשיגה את היעד והיא מונתה לראש המערכת טענו רבים שהיא רחוקה מלהיות המועמדת האידיאלית, שלא היתה המבריקה או המוכשרת מכל המועמדים. אבל עם זאת, מעליב ככל שזה נשמע, איש לא חשד בה שהשתמשה בנשיותה לצורך הקידום. אבל היא הגיעה למעמד הרם הזה, ומבחינתה היה זה יום של ניצחון. אמא ואבא מחו דמעה בטקס החגיגי והבעל המסור התפוצץ מגאווה.

כריזמה על דלק אטומי

אחרי כמה שנים תחושת ההישג היטשטשה. את שגרתה מילאה העבודה. היתה זו עבודה לא פשוטה, עם אחריות רבה והשפעה אדירה, אבל רק עבודה. גם החיים עברו לניוטרל. נו, הבורגנות מעייפת.

ואז הוא הופיע במשרדה.

עצם העובדה שחדר ללשכתה הפתיעה אותה, אבל עם הזמן הבינה שיש לו כישורים מיוחדים להתגבר על אתגרים פעוטים כאלה. הוא היה צעיר יחסית, צעיר ממנה בעשור וחצי לפחות, עם כריזמה שפעלה על דלק אטומי. זוג עיניים מהאגמים, שילוב של מאצ'ו וצייד, המצטט על-פה את וויטמן וטי אס אליוט. המבט שלו תעתע בה כשהתחלף ממבע ילדותי ומעריץ לבחינה חמדנית של גופה. גופה, שכבר שנים שקוע בתרדמת, ניצת מחדש.

לו היה ברור שהוא זקוק לה, וגם שזה יכול לדרוש ממנו זמן והשקעה. אבל לפסיכו הצעיר היה זמן. ככה זה, לציידים טובים יש סבלנות.

הוא מיסך אותה. שתל בה תחושת נזקקות, שכנע אותה שהוא זקוק לה. "איזה מזל שהכרתי אותך, את האישה המשמעותית בחיי". מובן שהוא לא סיפר לה על האישה החוקית של חייו. הוא נהג להפתיע אותה, שליח פתאומי עם מגש סושי למשרד, מתנה יקרה מחו"ל ש"ראיתי וישר חשבתי עליך". כמי שחייה היו נטולי הפתעות לאורך השנים, היא הסתחררה.

כשביקשה שיפסיק, היה נעלם ליומיים-שלושה, ומייצר אצלה געגועים והשתוקקות. כשהיה מתקשר היתה שואלת "לאן נעלמת?", ונמסה מייד כשהיה משחק את האהוב-הפגוע ועונה "חשבתי שנמאס לך ממני". היא צחקה באושר, עשתה דיאטה, החליקה שיער, התאפרה, שינתה מלתחה. אפילו החברות שאלו "תגידי, מה??". היא רק חייכה בביטול. זה לא היה רומן, זו היתה התמכרות.

בכל פעם שהוא רצה משהו היא רצתה לבצע. ניסתה לעזור לו בלי לפגוע בסטנדרט המקצועי שלה, לפחות כך היא הרגישה. אבל נראה שהחושים שלה כבר לא היו מחודדים כמו פעם, עברו תכנות מחדש. היא כבר לא יכולה היתה אחרת, אבל הרגישה כל העת שיש לזה תגמול – הוא.

מעת לעת הוא העלה את הרף. הוא ידע שהוא יכול. בסוף שכנע אותה לעזוב את תפקידה הנחשק כדי "שתרוויחי ביום מה שאת מרוויחה בשנה". כשהיא עזבה הגיע מסע הציד לשיאו: הטרף כבר היטלטל בין מלתעותיו.

ובאמת, הכל סביבה היה כה מרגש: כסף גדול, טיסות לחו"ל, אנשים מרתקים, סוויטות הדורות עם סדיני משי צחורים. ותמיד הוא היה שם להבטיח "זה עוד כלום מותק. עוד נכבוש את העולם ביחד".

עכשיו הוא משחר לטרף חדש, והיא עמוק בבית הכלא.

חבר פייסבוק שלי העלה תמונה מגרה של עגבניות ואף חרז להן שיר הלל. זה אילץ אותי לקום מרביצת הערב ולהכין לעצמי תואם-שקשוקה, או איך שלא תקראו לזה, משלי. זה היה כה טעים ששווה גם לכם לנסות.

לפזר את החלבון בכף עץ, אך לא לגעת בחלמון! (צילום: עירית ברנר )

מה צריך:

• כף שמן זית

• בצל בינוני

•3 שיני שום

• 12 עגבניות שרי (אפשר גם עגבניות אחרות, ברור)

• פלפל אדום

•2 ביצים

• 2-3 כפות רסק עגבניות בטעם פיקנטי (אני השתמשתי ב"ארביאטה" רוטב לפסטה של פרי-ניר, כי זה מה שהיה בבית. אפשר כל רסק אחר, ורצוי להוסיף תבלינים חריפים/פיקנטיים.

• צרור כוסברה קצוץ (אפשר גם פטרוזיליה, ברור)

• קורט מלח

איך תעשו:

קצצו את הבצל והשום ושלחו אותם למחבת כשהשמן כבר חם.

חתכו את עגבניות השרי לארבע. אם אלה עגבניות רגילות – חתכו לריבועים קטנים. גם את הפלפל האדום חתכו לריבועים בגודל זהה.

כשהבצל יהפוך שקוף – הוסיפו למחבת את העגבניות, הפלפל האדום והכוסברה. תנו להם להזיע קצת, בערך שתי דקות.

הוסיפו שתיים עד שלוש כפות של רסק.

ערבבו.

ועכשיו לטריק הגדול: כסו את המחבת במכסה, והעבירו ללהבה הקטנה ביותר. תנו למרכיבים להתחבר ולהתמזג, בערך עשרים דקות.

כשהכל ייראה כבר "מחובר", שברו פנימה בזהירות את שתי הביצים.

עוד טריק ממומחה: פזרו את החלבון עם ידית של כף עץ, אבל דיר בלק - לא לגעת בחלמון!

פזרו קצת מלח על החלמון.

העבירו לאש בינונית, וכסו לדקה, עד שיופיע דוק לבן, דק דק, על החלמון. זכרו: אנחנו רוצים שהחלמון יהיה נוזלי, אחרת איך ננגב עם הלחם?

הסירו את המכסה, והשאירו עוד דקה על אש גבוהה. זהו. טעים שחבל"ז, לא?