אם יש משהו שמיכל אנסקי מצטיינת בו מלבד בישול, זה ניהול נכון של זמן. אחרת אין שום הסבר הגיוני איך אישה אחת, שהיא גם אמא וגם חיה בזוגיות, מובילה בו זמנית כל כך הרבה פרוייקטים מרשימים
ומצליחה בכל אחד ואחד מהם.
"יש לי מטה ואנשים טובים שעובדים יחד איתי, זה היגיון של סדר עדיפויות, להאציל סמכויות ולשחרר", היא מנסה להצטנע על סט הצילומים של שער לאשה בכיכובה, "אני לא עושה שום צעד לפני שאני בודקת מראש עם אנליסטים".
ההסבר הזה תקף למשל לפרוייקטים הקולינריים שהיא עומדת בראשם, כמו הקמת שוק אוכל גדול בימים אלו ברמת החייל בתל אביב, הקמת שוק אוכל כשר בניו יורק, מסעדה חדשה בשם "אחד העם 1" שנפתחה בנווה צדק בתל אביב ואפילו חברת נסיעות שמתמחה בטיולי בוטיק עם מלווים שהם מובילי דעת קהל בתחומי האופנה, אמנות, צילום ומזון.
אבל זה רק חלק קטן מהרשימה הארוכה עליה אנסקי חתומה. בימים אלה היא משתתפת בעונה החמישית של ריאליטי הבישול המצליח "מאסטר שף" שם היא משמשת כשופטת, כשלצידה בפאנל יונתן רושפלד, חיים כהן ואייל שני.
מעבר לים ובמקביל לפתיחת מיזמי האוכל הכשר שלה בשתי נקודות שונות במנהטן, היא חתמה על חוזה לתוכנית בישול שתשודר בערוץ אינטרנטי עתיר גולשים וגם משמשת כפרזנטורית החדשה של רשת "המשביר לצרכן".
"בטלה מכניסה אותי לדיכאון", היא משתפת בחיוך, "הלו"ז שלי נראה כמו טטריס רגע לפני שהמשחק מסתיים, אז אם מתבטלת לי פגישה ויש לי שעה פנויה פתאום, אני לא יודעת מה לעשות".
לעולם הקולינריה שידוע בדומיננטיות גברית, היא הגיעה מהאקדמיה אחרי לימודים באיטליה. בהשראת הייתה אמה, עיתונאית האוכל הבכירה שרי אנסקי, ומיכל שהמשיכה את דרכה החליטה להפוך מתוך אהבה למקצוע למה שהיא מכנה "שגרירה של טעם טוב".
היא יזמה והקימה את שוק האיכרים הראשון בארץ, קונספט שהובא לישראל מחו"ל ומאפשר לחקלאים למכור את מיטב התוצרת וחומרי הגלם הטריים ביותר ישירות לצרכנים, ועם הזמן הפכה לאוטוריטה בתחום.
את כל אלו, היא משלבת עם חיי משפחה כאמא של דניאלה בת ה-4, כשבשנתיים האחרונות היא נמצאת בזוגיות יציבה עם גיל הורן.
בראיון עם אורית מרלין למגזין המודפס היא מספרת איך נפגשו:
את גיל, בן זוגה בשנתיים האחרונות, הכירה בבריכת גורדון. מאז עברו לגור יחד בבית ששיפצו בנווה צדק. "ביום שבו גיל ואני עברנו לגור ביחד הרגשתי שמצאתי את המשפחה שלי, ואני מקפידה בקנאות על ארוחת שישי".
"לדניאלה ולי יש טקס קבוע, אנחנו לוקחות מטפחות מהמגירה של הצעיפים ומדליקות נרות. חשוב לי הרגע הזה שכולם יושבים כתף אל כתף ומסתכלים אחד על השני. אני גם מבשלת כשר בבית, לא חזיר ולא פירות ים. מחוץ לבית אני אוכלת לא־כשר, אבל במסעדה שלי דבר ראשון הוצאתי את פירות הים ואת החזיר ואין יותר בשר וחלב ביחד. נתתי פתרונות טובים לסיום ארוחה בשרית, כמו מרציפן, סורבה".
מי מבשל בבית?
"שנינו. אף פעם לפניו לא היה לי בן זוג שיודע לבשל".
סיפור האהבה שלהם התחיל בגלל שיחה על רוסטביף. באותה תקופה שלאחר גירושיה התגוררה ברחוב הירקון, ירדה בכל בוקר לשחות בגורדון, וקיבלה שיעור לחיים על דחיית סיפוקים: גם בחורות אמביציוזיות צריכות לחכות לטיימינג הנכון כשמדובר באהבה.
"יום אחד הבחנתי בו, ולראות אותו שוחה זה כאילו הוא פותח את המים לשני הצדדים, יש בזה משהו כל כך שקט ורגוע. מצאתי את עצמי לאט לאט מחפשת את הבחור הזה בבריכה. הפסיכולוג שלי מזכיר לי עד היום איך הייתי מדברת על גיל ועל איך הוא שוחה עוד לפני שהכרתי אותו. יונה וולך כתבה בשיר 'לעולם לא אשמע את קולו המתוק של האלוהים' (פותחת את הסלולרי ומחפשת את הציטוט המדויק): 'מקסימה את האוויר צורת תנועתו בנועו'. וזה מה שקרה. הוא הקסים אותי בתנועתו, ולפעמים כשהמבט שלנו היה נפגש, הוא היה מחייך".
וזהו?
"כן. ואז היה ראש השנה ומישהו בבריכה אמר לי, 'בואי תשתי איתי כוסית לפני החג'. אמרתי לו, 'רק אם הוא יבוא לשבת איתנו', והצבעתי על גיל. כולם שם מכירים את כולם, אז הוא צעק לו: 'גילי, בוא'. ישבנו כולנו, הבחור השני דיבר, גיל שתק, ואז אמר, 'אני הולך, כי אני צריך להכין רוסטביף לארוחת החג'. שאלתי: 'איך אתה מכין אותו? יש לי מתכון מדהים'. שלחתי לו את המתכון לנייד, והוא הלך. כשקמתי, גילינו שהוא שילם את החשבון. אהבתי את הג'נטלמניות ואת המים השקטים".
ואז? אני במתח.
"יום אחר כך היה ערב חג ואחר כך חופש, והוא לא כתב לי שום דבר. בסוף כתבתי לו, 'איך יצא הרוסטביף?' והוא שלח תמונות מעוצבות של הבשר עם הסכין, ופתאום ראיתי את הבית שלו. נפגשנו לרכוב על אופניים ביחד וגיליתי את האדם הכי טהור, כן, מיוחד, מרגש ומתרגש".
קשה היום למצוא אנשים שמתרגשים.
"נכון, כולם עם חסימות. הוא לא קשור לעולם שלי בכלל, לא הייתי פוגשת אותו בשום דרך, אבל קלטתי אותו בלי שהוא פתח את הפה. זאת ההתאהבות הכי שלמה שהייתה לי. אמא שלי משוגעת עליו. כולם משוגעים עליו. אלוהים, אני לא מאמינה שאני מדברת ככה".
זאת הקטנה עוד גדולה תהיה
הסימנים היו שם כבר בילדות: בשכונה הירושלמית שבה גדלה מיכל אנסקי, מסתובב סיפור שיכול להסביר כמה דברים למי שתוהה מאיזה חומרי גלם עשויה הבחורה הזו ואיך הגיעה עד הלום.
לשם כך תצטרכו לדמיין גור חתולים שמצא צנצנת זכוכית קטנה של חברת "מילק־מן" - היה פעם מותג כזה - ובתוכה שאריות יוגורט טרי. הוא מרחרח קצת, וברגע אומלל מכניס את ראשו פנימה. עכשיו הוא מבין שהלך עליו, הוא תקוע, ומתחיל ליילל בפראות ולשרוט. ילדי השכונה צועקים באימה. המראה לא קל. אנשים מציצים מהחלונות.
ואז, בתוך כל הטירוף, מישהו ניגש אל הגור, מצמיד את ידיו המשתוללות בנחישות ושולף בבת אחת את ראשו מהצנצנת. זו ילדה. היא בת שש. וקוראים לה מיכל אנסקי. כשהחתלתול משתחרר היא מביטה סביבה בנונשלנטיות, כמו רוצח מיומן מסרטי מאפיה. כל השכונה מביטה בה בפה פעור. היא הולכת לשטוף ידיים.
"אמא שלי מספרת יותר טוב את הסיפור הזה", צוחקת אנסקי, "היא ראתה הכל מהחלון והייתה המומה. כנראה שמגיל קטן הייתי אמיצה".
