לפני 30 שנה, כשהחלה את דרכה בשירות בתי סוהר, תכננה סגן גונדר שרה פרידמן לעבוד במשך שנה באחד מבתי הכלא, ואז לשוב ולהיות מורה בתיכון. אלא שלחיים היו תוכניות משלהם. "תמיד סיקרן אותי מה מתרחש מאחורי חומות הכלא, ולכן כשחיפשו קצין חינוך לכלא איילון בחצי משרה הסכמתי. אמרתי: מה כבר יכול להיות? התנסות קצרה ואחזור לשגרה. לא תיארתי לעצמי שזה ישאב אותי".

והיא אכן נשאבה לתחום. שנים עברו, והיום היא המפקדת של כלא הנשים נווה תרצה, שבו 115 אנשי צוות וכ־200 אסירות שעברו עבירות מכל סוג, החל באי תשלום קנס ועד רצח. כבר שלוש שנים וחצי היא שם, מרגישה שזה התפקיד הכי מאתגר שהיה לה. "בעבר עבדתי עם אסירים כבדים, אבל העבודה עם נשים שונה".

למה? מה ההבדל?

"אין עוד כלא נשים במדינה שמזמן אליו את כל סוגי האוכלוסייה ואת כל סוגי העבירות. המקום הוא כחומר ביד היוצר: אנחנו משקיעים בפרויקטים טיפוליים שלא קיימים בבתי סוהר אחרים, כי יש כאן נשים שבחלקן הן אמהות לילדים. אנשים יכולים להגיד: מה ההבדל, יש גם אסירים שהם אבות. אבל לצערנו, לפעמים כשהאמא בכלא גם האבא בכלא, ואם הוא לא בכלא הוא מזמן שכח שיש לו אישה וילדים, ומי שמטפל בילדים זה אנחנו מול מוסדות הרווחה".

"לא מזמן הייתי בשוק בעכו ואסירה משוחררת צעקה לי: 'שרה, מה העניינים, את עוד בכלא?' אנשים הסתכלו, לא הבינו"

"שואלים אותי הרבה פעמים: איך את יכולה לעבוד עם רוצחת שרצחה את הילדים שלה בדם קר? אמא שלי תמיד הייתה אומרת: 'איך את משאירה את הילדים בידיים זרות, אצל מטפלת, והולכת לחנך את הפושעים האלה?' כשהיא ראתה שאני נהנית ומצליחה, היא תמכה בי. אין הרבה אנשים שגם מרוויחים כסף וגם אוהבים את המקום שבו הם נמצאים".

לא מתחצפות

שרה, שנולדה וגרה בכפר אחים, נהגה להשקיף על חומות הכלא עוד כשהייתה מורה להיסטוריה ומחשבת ישראל בתיכון ברמלה. כבר אז תהתה בינה לבין עצמה מי האנשים שבתוכו. מורה שעבדה עימה סיפרה שהיא מעבירה חוג אנגלית לאסירים בכלא איילון, ושרה הוקסמה. זמן לא רב אחר כך ראתה במודעה ששירות בתי הסוהר מחפש איש חינוך לחצי משרה. "הייתי כבר אמא לשתי בנות", היא משחזרת, "הגדולה הייתה בת ארבע והשנייה בת חצי שנה, ואמרתי לעצמי שזה בדיוק הזמן ללכת לגלות מה מתרחש שם מאחורי החומות".

אחרי שנה הוצע לה להיות רכזת חינוך בכלא איילון. "זה היה מפתה, אבל התלבטתי", היא מודה. "היו לי שתי בנות קטנות בבית, וזו שעבדה לפניי בתפקיד הייתה בולדוזר, עבדה המון שעות. אמרתי: איך אכנס לנעליים שלה? בסוף אלי, בעלי, אמר: קחי את זה ואני אסייע בשעות שלא תהיי בבית. אז הוא עבד בבנק, לימים גם הוא התגייס לשב"ס בתור איש מחשבים. כשהיו שואלים את הבנות איפה אמא הן היו עונות: בכלא. ואבא? גם הוא בבית סוהר".

מה זה אומר, להיות אחראית על החינוך בכלא?

"ריכזתי את כל מה שקשור לתחום: בגרויות, השלמת 12 שנות לימוד ואפילו לימודים אקדמיים. ארבע שנים הייתי בתפקיד, ואחר כך קודמתי לתפקיד קצינת אסירים בבית סוהר איילון. בהתחלה לא רציתי את התפקיד למרות הדרגה. אמרתי: כולה חמש שנים בתפקיד וכבר להמשיך הלאה? אבל אנשים סביבי אמרו: 'מציעים לך – קחי'".

בתפקידה החדש הכירה מקרוב אסירים שעברו עבירות קשות ביותר. "עבדתי עם רוצחים, אנסים, זה היה סוג של שוק. בהתחלה כולם נראו לי אותו דבר: כולם מאחורי הסורגים עם אותם בגדים. רק אחרי שאת מכירה אותם אישית את רואה אסיר כאדם, ואז זה פחות מפחיד".

"גיליתי שהתפקיד שלא רציתי מרתק. כקצינת אסירים התחלתי לקרוא כתבי אישום, וזה עוד יותר מגדיל את הדיסוננס בין הדברים הנוראיים שהם עשו לבין ההבנה שצריך להעניק להם כלים כדי שבסופו של יום יצאו לחברה כאנשים טובים יותר".

לכלא נווה תרצה הגיעה לפני 12 שנה. במשך שמונה שנים וחצי שימשה כסגנית מפקדת הכלא, וכשהוצע לה קידום השיבה בחיוב – הפעם ללא היסוס. "בישראל יש 15,000 אסירים פליליים ו־200 אסירות בלבד, ועוד לפני שהגעתי לכאן היה לי ברור שהפער הזה חייב לייצר עניין. כל יום בתפקיד מגלה לי שצדקתי".

"אמא שלי תמיד הייתה אומרת: 'איך את משאירה את הילדים בידיים זרות, אצל מטפלת, והולכת לחנך את הפושעים האלה?'"

מה ההבדל, למשל, בין גבר רוצח לאישה רוצחת?

"זה נכון שרצח הוא רצח, אבל לפעמים אפילו מערכת המשפט מתייחסת למקרים אחרת. יש כאן אישה שרצחה את בעלה ולא נשפטה למאסר עולם כי הנסיבות הובילו אותה לעשות את זה. אצל נשים, המהות והמניע שונים. אין פה מישהי שרצחה תמורת בצע כסף או עשתה שוד גדול וקיבלה סכומי עתק. אין כאן כנופיות שנלחמות אחת בשנייה. גם אלו שרצחו את הילדים שלהן – המניעים בדרך כלל לא פליליים. בתחושה שלי, המניע של הרבה גברים שרצחו את ילדיהם הוא נקמה באישה, ואילו כשאישה רוצחת זה בדרך כלל ממקום של מצוקות רגשיות".

מה מצבן של הנשים שמגיעות לכלא?

"ירוד מאוד מבחינה נפשית, ולעתים גם פיזית. אני אומרת שצריך לצלם אותן לפני ואחרי. יש כאלה שמגיעות מהרחוב, מוזנחות, בלי שיניים, לא נקיות, במשקל ירוד. ויש גם נשים משכילות ממעמד גבוה. הן מקבלות עזרה של עובדים סוציאליים, פסיכיאטרים, פסיכולוג – יש השגחה אישית על כל אחת, אני מכירה את כל הסיפורים האישיים שלהן".

לא פשוט להשגיח מקרוב על 200 נשים.

"בית הסוהר קטן ולכן היכולת שלנו להגיע לכל אחת גבוהה יותר. זה גם תלוי אם אתה יורד לשטח ומדבר איתן או בוחר לשבת למעלה במשרדים".

12 מלכות, 12 אסירות

פרויקט חדש:

בוגרות "מלכת המדבר" מסייעות לאסירות משוחררות להיקלט בחברה

בימים אלו יוצא לדרך פרויקט ייחודי שנקרא "בדרך אל החופש", ובו ישתתפו 12 אסירות מנווה תרצה ו־12 נשים שהשתתפו בעבר במסעות "מלכת המדבר".

הרעיון: כל מלכה תשמש מעין "אחות גדולה" לאסירה משוחררת, ותלווה אותה בהתנדבות בצעדיה הראשונים מחוץ לכלא.

"בגלל שאני מכירה את הבנות של 'מלכת המדבר' ואת יכולת הנתינה שלהן, הגעתי למסקנה שהן יכולות להיות מנטוריות טובות", מסבירה שרה פרידמן, שבעבר השתתפה בעצמה במסע של "מלכת המדבר" לפירנאים – אז החל להירקם הרעיון.

"סיגל יושע, מנכ"לית 'מלכת המדבר', הייתה המדריכה שלי במסע, וראיתי את העוצמה הנשית שיש שם. רוב הנשים מגיעות ממגזרים חזקים, וחשבתי שנשים כאלה יוכלו לעזור לאסירות משוחררות להיקלט טוב יותר בחברה".

"עבדנו בשיתוף עם הרשות לשיקום האסיר ובנינו מודל: האסירות עברו הכנה לקראת שחרור, והמנטוריות עברו הכשרה שנמשכה כמה חודשים. אני מקווה שזה יהפוך למסורת".

את לא שומרת דיסטנס?

"יש דיסטנס, הן מכבדות אותי ולא מתחצפות או צועקות, אבל הן בהחלט יכולות לפנות אליי".

איך הן קוראות לך?

"שרה, וחלק פונות ומחבקות, וזה דבר שלא היית רואה אצל גברים. אסירה יכולה לבוא ולבכות לי, הסממנים הרגשיים פתוחים. תחשבי, למשל, על אמא שמגדלת בכלא תינוק ואחרי שנתיים היא נשארת בכלא וצריך לקחת ממנה את הילד. התמיכה בה שונה. העבודה כאן מייצרת המון קטעים שלא כתובים בספר, וצריך אמפתיה ורגישות".

מתוך אמונה בחשיבות ההשתלבות של אסירים בחברה אחרי ריצוי העונש, פותחת שרה את שערי הכלא לאורחים רבים; להצגה האחרונה שהעלו האסירות הוזמנה אשת נשיא המדינה נחמה ריבלין. "לצערי האסירות הן מראה לחברה החיצונית. חלק גדול מהן קורבנות עבירה בעצמן, אחוזים גדולים עברו התעללות, אונס או גילוי עריות, וכשרואים את זה מקרוב זה נוגע בעצבים חשופים".

לפני כשנה ארגנה תצוגת אופנה גדולה בשיתוף עם סטודנטים מבית הספר לעיצוב "סטודיו6B" שזכתה לכותרות בעיתונים בעולם. "האסירות עיצבו ותפרו מודלים ואפילו סידרו את השיער לדוגמניות ואיפרו אותן".

איך האסירות מקבלות את האורחים שאת מזמינה?

"בודדות רואות את זה בעין לא יפה, רובן אוהבות את זה שהקהילה נכנסת פנימה. הן צמאות לכך שישמעו אותן, ואני עושה את זה מתוך תפיסה של שלח לחמך – אולי באמת החברה בחוץ תקבל אותן. אחרי השחרור, כשאני פוגשת אותן בקניונים, במסעדות ובשווקים מרגש לראות שהן עושות משהו עם עצמן. לא מזמן הייתי בשוק בעכו ומישהי צעקה לי: 'שרה, מה העניינים, את עוד בכלא?' אנשים הסתכלו ולא הבינו".

דמעות חונקות

בעוד כשלוש שנים צפוי כלא נווה תרצה, הקיים מאז 1968, לעבור דירה למתחם אשל בבאר שבע. הכלא החדש יותאם לשהות של נשים ותינוקות. כיום, 25 אסירות מרצות בו עונשי מאסר עולם. "האסירה הכי ותיקה נמצאת כאן כבר 20 שנה, את מרבית שנותיה בילתה בכלא", אומרת שרה.

בין האסירות המוכרות לציבור ישנן מארי פיזם, שהורשעה בשידול לרצח בתה; אתי אלון, שהורשעה במעילת ענק בבנק למסחר; רווית דוד, שהורשעה בהריגה בתאונת דרכים ומגדלת בכלא תאומים בני שמונה חודשים; וקרינה בריל, שבית המשפט הרשיע לאחרונה ברצח שני ילדיה.

אנחנו שומעים על הנשים האלה בחדשות, ואת מכירה אותן מקרוב. מה את מגלה?

"שמאחורי המפלצת יש בן אדם. מאחורי כל מקרה – שאני לא מקלה בו ראש – עומדת אישה שלעתים מסע חייה היה קשה והוביל אותה לאן שהוביל אותה. כשהן מגיעות לכאן הכותרות נשארות בחוץ, ואז את מגלה את הכישורים. יש אסירה אחת שמסייעת במרכז החינוך כסייעת הוראה, אחרת מנגנת על אורגן – גיליתי שהיא מנגנת תוך כדי שיחה איתה, ועודדתי אותה להמשיך לנגן גם כאן. אחרת מציירת מאוד יפה. הרבה פעמים שואלים איך אנחנו יכולים לטפל במישהו שעשה דבר כל כך נורא".

ומה את עונה?

"שהתפקיד שלנו הוא לא לשפוט. מרגע שמישהי נכנסת לכאן, מוטלת עלינו עבודה מקצועית כדי להביא אותה למקום טוב יותר כשתשתחרר".

ואם מדובר באסירה מפורסמת, כמו שולה זקן לדוגמה?

"ברגע שהיא לובשת מדים ונכנסת בשערי בית הסוהר היא כאחד האדם. אין לה שום פריווילגיה. אולי נשקול מי יהיה איתה בתא, אבל בסך הכל היא בדיוק כמו כולם. אסיר הוא אסיר, ולא משנה מה הוא עשה בחוץ".

הבנתי שפעם ליווית אסירה לחדר הלידה.

"נכון, זה היה לא פשוט. נסענו יחד לבית החולים, רק שתינו והסוהרות, ונכנסתי איתה לחדר לידה. זו הייתה הפעם הראשונה שנכחתי בלידה לא שלי, שמעתי את הצרחות והכאבים ונשכתי שפתיים. אז נפלה ההחלטה בלבי שלא יכול להיות מצב שבחורה תהיה לבד. אם יש לה מישהו קרוב שיכול להגיע – בעל נורמטיבי שהוא לא אסיר, אמא – אבקש שיהיו איתה בלידה. הייתי בטוחה שלא יאשרו את זה, ובסוף להפתעתי אישרו. במקרה ההוא הילדה הגיעה איתה לכאן, וחוויתי אותה גדלה. גם היום זה מעורר בי התרגשות".

מה את משאירה מחוץ לשער?

"אני אספר לך סיפור. בתקופת ההתנתקות בתי הצעירה, דלית, שירתה בקרקל ונדרשה לפנות את הבנות שהתבצרו בבית הכנסת בסנור. היא הייתה החיילת היחידה שנפגעה במהלך הפינוי: אחת הבנות חתכה אותה בסכין בכף היד והיא פונתה באמבולנס לבית חולים".

"ואז, בוקר אחד קיבלתי תיק של עצורה שהגיעה אלינו, התחלתי לקרוא את כתב האישום וחשכו עיניי. התברר שמדובר במקרה של הבת שלי, ועד לאותו רגע לא ידעתי מי פגעה בה. המזכירה שלי ראתה שהחוורתי ושאלה מה קרה. הייתי בהלם, הכתובת שלי והשם של הבת שלי הופיעו שם".

מה עושים במצב כזה?

"כל הנהלים של שב"ס נכנסים לתמונה. מיד דיווחתי על זה, והסוויץ' לא פשוט. כשהגעתי הביתה שיתפתי את הבת שלי והיא מאוד כעסה. לא רציתי שתלך עם ההרגשה הזו, אז עלה במוחי הרעיון להפגיש ביניהן, אבל בתי סירבה. היא לא הייתה מסוגלת נפשית".

ואיך היו היחסים שלך עם העצורה?

"למרבה ההפתעה הייתי היחידה שהיא הסכימה לדבר איתה, כל הזמן עמד לי בקצה הלשון להגיד לה: אני אמא של. לא כולם בסגל ידעו, זה היה כמו לשמור סוד בתוך המשפחה. אז הנה, זה דבר שהשארתי מחוץ לכותלי הכלא. ויש מצבים שבהם אתה לפני הכל בן אדם והדמעות חונקות את הגרון, כשילד נלקח מכאן לאימוץ מלא זה קשה, ואני, בתור אמא וסבתא, מחזיקה את עצמי חזק שלא לבכות".

עד כמה המשפחה קיבלה את העבודה שלך?

"הילדות גדלו לתוך זה. כשהייתי רכזת חינוך בכלא איילון הן היו מבקרות אותי – בזמנו היה אפשר להכניס ילדים לכלא, היום זה לא מקובל. הן ראו בבית רק לובשי מדים ומעולם לא התלוננו על כך. הבת הקטנה דלית, שכיום היא בת 30, התגייסה לשב"ס כקצינת חינוך בדיוק לאותו תפקיד שאני התחלתי בו, והבכורה לבנת (35) עוסקת גם היא בחינוך. שתיהן אמהות – יש לי שלושה נכדים ועוד אחד בדרך".

ואת מספיקה להיות סבתא?

"לא במשרה מלאה. אני סבתא של סופי שבוע".