המונח "קנאה" מעלה בעיקר קונוטציות שליליות. אנשים קנאיים נתפסים לעתים קרובות כבלתי סבירים, רודפי שליטה, קטנוניים או מסוכנים. אין זה מפתיע, לכן, שמחקרים רבים מצאו התאמה בין קנאה רומנטית לבין סכסוכים וחוסר שביעות רצון ביחסים.

אלה שמרבים לקנא סובלים לעתים קרובות מהערכה עצמית לקויה ומביטחון עצמי נמוך, ומועדים יותר לחוות דיכאון. בקצה הקיצוני של רצף הקנאה נמצאים אותם אנשים, גברים לרוב, שקנאתם האובססיבית מדיחה אותם לבצע "פשעים של תשוקה" (למעשה, אלה הם בראש ובראשונה פשעים של אלימות).

>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק

>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG צפו בתמונות מאחורי הקלעים של הפקת הגיליון החדש, וקבלו הצצה לגיליונות הבאים

>>> להורדת אפליקציית הטיפים GIRLZ מבית "לאשה"

עם זאת, תפיסת הקנאה הרומנטית כעניין שלילי ובעייתי, פגע רע בלבד, שגויה ביסודה. "מי שאינו מקנא, לא מאוהב," אמר אוגוסטינוס הקדוש. ואכן, מחקרים רבים מצאו כי קנאה יכולה להעיד על תחושות אהבה עמוקות כלפי בן הזוג.

הקנאה מאותתת לפעמים על מחויבות ועל השקעה רגשית בקשר, ועשויה לתרום ליציבות מערכת היחסים בכך שהיא ממריצה את הנאהבים לטפח את ברית הזוגיות ולגונן עליה באופן פעיל.

מין מול רגש

הפסיכולוג האבולוציוני דיוויד באס ועמיתיו קבעו שהקנאה היא תגובה הסתגלותית, הכרחית כאהבה עצמה, שתפקידה לגונן על הקשר הרומנטי (והמיני) בפני איומים פוטנציאליים. כמנגנון הגנה על בן הזוג ושמירתו, הם טענו, קנאה היא לא באג מעצבן בתוכנה, אלא תכונת חומרה חשובה.

התפיסה האבולוציונית מנבאת כי ביחסים אינטימיים, השותף האטרקטיבי יותר יעורר יותר קנאה. ואכן, המחקרים מאששים זאת: גברים ככלל קנאים יותר לבנות זוג בשיא פריחת נעוריהן, ואילו נשים מקנאות יותר לבני זוג עשירים ובעלי מעמד גבוה. בזוגות רומנטיים, ככל שערכו החברתי (אטרקטיביות לאחרים) של בן הזוג שלנו גבוה יותר, כך סביר יותר שנחווה קנאה.

בנוסף, הפסיכולוגיה האבולוציונית חוזה כי נשים וגברים יקנאו בגלל דברים שונים: יכולתו של הגבר להפיץ את הגנים שלו תלויה במידה רבה בגישה שלו לרחם ריק.

לכן, גברים יהיו קנאים במיוחד לבגידה מינית של האישה. לנשים, לעומת זאת, אין בעיית גישה לזרע; אבל הן זקוקות לנוכחות ולמחויבות מתמשכת של הגבר כדי להגדיל את סיכויי הצאצאים שלהן לשרוד ולשגשג. לפיכך, נשים תהיינה קנאיות לבגידה רגשית של בני זוגן הגברים.

המחקרים נוטים לאשש השערה זו. לדוגמה, בראד סאגארין מאוניברסיטת צפון אילינוי ועמיתיו פרסמו לאחרונה ניתוח כולל של 40 מחקרים שמדדו הבדלי קנאה בין המינים. הם מצאו הבדלים משמעותיים בתגובות לבגידה מינית, מול בגידה רגשית – גם אצל אלה שהגיבו לתרחיש היפותטי, וגם בקרב אלה שחוו בגידה בפועל.

מחקר חדש שפורסם השנה על ידי ד"ר דיוויד פרידריך מאוניברסיטת צ'פמן ומליסה פיילס, דוקטורנטית באוניברסיטת לוס אנג'לס, בחן תגובות לקנאה מינית לעומת קנאה רגשית בקרב 63,894 אמריקאים. החוקרים ביקשו מהמשתתפים לדמיין איזה תרחיש ירגיז אותם יותר: בן (או בת) זוגם מקיים יחסי מין עם מישהו אחר (אך לא מתאהב בהם); או בן זוגם מתאהב במישהו אחר (אך לא מקיים יחסי מין איתם).

התוצאות איששו את התיאוריה האבולוציונית: 54% מהגברים ההטרוסקסואלים היו מוטרדים מאוד מבגידה מינית, לעומת רק 35% מהנשים. לעומת זאת, 65% מהנשים ההטרוסקסואליות היו מוטרדות מבגידה רגשית, לעומת רק 46% מהגברים. ההבדל המגדרי הזה נמצא בכל קבוצות הגיל, רמת ההכנסה, ההיסטוריה של בגידות ביחסים, ההיסטוריה של מונוגמיה, סוג מערכת היחסים ואורכה.

שני סוגי קנאה

בתחילת שנות ה־90 העלה רוברט ברינגל מאוניברסיטת פרדו באינדיאנפוליס את הטענה, שקיימים שני סוגים בסיסיים של קנאה רומנטית. הסוג הראשון הוא "קנאה חשדנית". זו נוטה להיות כרונית, וכוללת בעיקר תחושות חוסר אמון, הרהורי חשד וחטטנות בענייני הפרטנר, בהיעדר איום חיצוני ממשי ליחסים.

סוג זה של קנאה הוא נוירוטי במהותו, כי הוא משקף סערה פנימית, ועולה בעיקר מתוך מאפייני האישיות של המקנא – כגון חרדתיות או הערכה עצמית נמוכה.

הסוג השני הוא "קנאה תגובתית". זו נוטה להיות אפיזודית בטבעה: היא מתעוררת בתגובה לאיום חיצוני על היחסים (נניח, מישהי מפלרטטת עם הבחור שלך).

קנאה תגובתית היא בעיקרה תגובה רגשית לאיומים אמיתיים ולהתנהגויות ספציפיות של השותף. האדם המקנא כך מודע יותר להתנהגותו, לוקח אחריות עליה, ומביא בחשבון את כוונותיו של בן הזוג בסיטואציה.

תיאוריה זו צופה כי קנאה חשדנית תשפיע לרעה על היחסים. קנאה תגובתית, לעומת זאת, עשויה להשפיע באופן חיובי.

עדויות מחקריות נוטות לתמוך בתחזית הזו: לדוגמה, מחקר שנערך לאחרונה על ידי הפסיכולוג החברתי מארק אטרידג' מצא כי קנאה חשדנית, המאופיינת על ידי חרדה, מחשבות חשד והתנהגויות מעקב, כרוכה בשביעות רצון נמוכה יותר, התנהלות כפייתית יותר ומניפולציות ביחסים. קנאה תגובתית, המאופיינת על ידי תגובה רגשית חזקה, ניבאה מחויבות חזקה ליחסים, שביעות רצון גבוהה יותר, וקרבה גדולה יותר.

המסר מהמחקרים הוא שקנאה, בהקשר של יחסים רומנטיים, לא צריכה להתקבל בהפתעה וגם לא בהכרח בדאגה. התגובה צריכה להיות תלויה בסוג הקנאה ובמקורה: אם בן הזוג שלך מגלה דפוס של קנאה חשדנית, ראוי לך לבחון את אופיו. אך אם הוא מפנה לעברך קנאה תגובתית, עלייך לבחון את התנהלותך שלך.

בהתאם לכך, אם את עצמך חווה קנאה חשדנית – המאופיינת בהרהורים כפייתיים או במעקב אחרי בן הזוג, בלי שום ראיות לכך שיש איזשהו איום על מערכת היחסים – אזי ראוי לך לבדוק את עצמך. קנאה מסוג זה מרמזת על סוגיות בלתי פתורות בעברך, רוחות רפאים המעוותות את תפיסת המציאות שלך בכאן ובעכשיו וגורמות לך לראות את העולם כפי שאת, לא כפי שהוא.

לעומת זאת, אם הקנאה שלך היא מהסוג הרגשי, התגובתי, ראוי לך לבחון את השותף שלך ואת התנהלותו בקשר.

התקשורת אשמה בכל

אם שניכם מחליטים שמערכת היחסים שלכם ראויה להגנה, לטיפוח ולשמירה, נראה כי תקשורת בונה ופתוחה היא מפתח לניהול נכון של רגשות קנאה. תקשורת כנה על קנאה, יש לציין, לא באה בקלות. הקנאה נושאת סטיגמה חברתית, וגילויה למאהב עלול לסבך את היחסים. לכן, אנשים חוששים לעתים קרובות לדבר על הנושא בגלוי.

ובכל זאת, סודיות, חשדנות וחוסר ביטחון אינם יסודות יציבים למערכת יחסים. כשזה מגיע לקנאה - ספקולציות, הרהורי חשד ומעקבי סתר נוטים להרעיל את באר האהבה. בסופו של יום, בבואנו לפתור בעיות של קנאה, נכון לנו לזכור זאת: תקשורת טובה וכנה אינה ערובה בטוחה להצלחה, אבל היעדרה הוא ערובה בטוחה לכישלון.

  • הכותב הוא פסיכולוג קליני ופרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת אוטרביין, אוהיו