פברואר בשנה שעברה, שבועות ספורים לפני פתיחת פסטיבל הנשים באילת, התפוצצה פרשת אייל גולן ועוררה סערה בציבור הישראלי. גיא מרוז ואורלי וילנאי, שהוזמנו להרצות בפסטיבל, החליטו ברגע האחרון למשוך את ידם מהאירוע, במחאה על כך שהופעתו של גולן לא בוטלה.
>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק
>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG צפו בתמונות מאחורי הקלעים של הפקת הגיליון החדש, וקבלו הצצה לגיליונות הבאים
>>> להורדת אפליקציית הטיפים GIRLZ מבית "לאשה"
אבל הייתה מישהי שלא היה לה ספק שאסור לבטל את ההופעה: שרית פרנקו, יוזמת הפסטיבל והרוח החיה שמאחוריו. פרנקו היא אחת הנשים החזקות בתעשיית המוזיקה הים־תיכונית, כבר 31 שנה היא הבעלים של "שרית הפקות", החברה שמנהלת את לוח ההופעות של הכוכבים הגדולים במוזיקה המזרחית. הפסטיבל האילתי הוא הבייבי שלה, ואפשר רק לנחש מה עבר עליה באותם ימים.
"היו המון סיפורים מפה ועד שם על אייל גולן", היא משחזרת, "אבל היה לי ברור שאני לא אבטל את ההופעה שלו בפסטיבל, כי אני מכירה אותו. אייל גולן זה לא מה שפורסם ולא כל הרעש שעשו. חיפשו כותרות על חשבונו, וחבל מאוד. העובדה היא שהמשטרה סגרה את התיק שלו שלושה ימים לפני הפסטיבל. כשהוא הופיע אצלי התיק היה סגור".
לא התלבטת לרגע?
"אפילו לא לשנייה, למרות שהיה עליי עליהום מכל אמצעי התקשורת. הייתי נחושה. נשים חיכו לראות אותו והן קיבלו את התמורה שלהן. עובדה שבשטח, כשהוא עלה על הבמה, הייתה היסטריה".
ומה אייל גולן אמר לך?
"אני חושבת שהוא מאוד העריך את זה".
זהו הריאיון הראשון של שרית פרנקו (55), שהקפידה בכל שנות פעילותה להישאר מתחת לרדאר התקשורתי, אבל כעת נראה שאין לה הרבה ברירות: כשאת המנהלת של פאר טסי, ששר את אחד ההמנונים החדשים של המדינה ("דרך השלום"), הפלאשים יבזיקו גם לעברך.
כך, למשל, היא נתפסה דומעת בהופעתו של טסי בהיכל התרבות בתל אביב לפני חודשיים. מחזה די נדיר בעבור מי שנתפסת כאשת ברזל, שמנהלת ביד רמה אימפריה לא קטנה ממשרדים בתל אביב ובעכו, העיר שגדלה בה ומעולם לא עזבה. מי שדידי הררי אמר עליה פעם בצחוק שאי אפשר לומר לה לא. "אבל זה נאמר בהומור", היא מסבירה, "לכן אני לא מתרגשת".
במציאות פרנקו מתגלה כטמפרמנטית, פמיניסטית שהעצמת נשים בנפשה, מי שבוררת מילים בזהירות כשמדברים על עסקים, והופכת לשלולית רגש כשהיא מציגה תמונות של שני נכדיה (נועם, 4, ורז, 3). היא מודעת לדיסוננס הזה, ומדלגת בקלילות מכאן לשם. כך, למשל, היא מסרבת לדבר על חתונתו של פאר טסי בקיץ הקרוב ("הוא לא ירצה שאדבר עליו כי הוא אדם פרטי וצנוע"), ומצד שני, מציידת אותי לפני פרידה במתכון לתבשיל פרגיות ("הילדים שלך ישתגעו עליו").
רוב הזמן היא נעה עם בני משפחתה: חיים, בעלה והשותף לעסק, וארבעת בניה: רועי (32), אבי נכדיה, המוכר כדי.ג'יי פרנקו, לירון (30), חנן (25) ועמית (18), תלמיד י"ב שגם הוא משולב בעסק. לפעמים גם הנכדים באים להופעות. בסך הכל היא מעסיקה 15 עובדים קבועים הכוללים את בעלה, ילדיה, בנות זוגם ושבע מתוך עשר אחיותיה.
פרנקו היא בת חמישית מתוך 13 ילדים. נולדה לזוג עולים ממרוקו שהשתקעו בעכו. בית שמח, שמוזיקה ואוכל על האש היו תפאורת הקבע שלו. הרבה ימים על חוף הים. לאחר לימודים בתיכון, ויתרה על שירות צבאי והחלה לעבוד בביטוח הלאומי בעיר כמנהלת חשבונות. "אני היחידה בארץ שהבוסים שלה בביטוח הלאומי נתנו לה אישור להגיע בשש בבוקר, כשהמשרד עוד לא נפתח, כדי לעבוד עד שעה 12 וזה נחשב יום עבודה. כשכולם הגיעו בבוקר, הכל היה מוכן להם על השולחנות. מרוב שהייתי חרוצה, מצאתי עוד עבודה, כאסיסטנטית אצל רופא שיניים בנהריה עד שבע בערב, וכשחזרתי בשבע, מאחר שעוד לא הייתי נשואה, התקלחתי ויצאתי לריקודי עם עד חצות. כשהתחתנתי, בעלי אמר, 'עבודה בביטוח לאומי זה מספיק'".
את חיים, לשעבר שחקן כדורגל בהפועל עכו, ובהמשך מאמן כדורגל ומורה לספורט, הכירה בגיל 17, כשניהל את חנות הווילונות של הוריו. שנתיים היו יחד עד שנישאו והפכו הורים לארבעה בנים ("הייתי מוכנה לעשות עוד שניים, אבל נסחפנו לתוך העסק וחיים אמר שמספיק ארבעה ילדים"). אחרי לידת בנה השני עזבה את הביטוח הלאומי כדי לנוח קצת בבית ולשקול את המשך דרכה, "ולרגע לא התגעגעתי", היא מחייכת, "אני היפרית, חייבת אש, שכל הזמן יהיה עניין".
כשכבר הייתה אמא לשניים נהרג אביה, חנניה אדרי, בגיל 58, בעת שהתמוטט עליו קיר במהלך עבודתו במלון חוף התמרים. הטרגדיה הזאת שברה את לבה, אך חיזקה את הקשר שלה לעכו. "היה לי אבא מדהים שאהב אורחים, והיה בינינו חיבור שקשה לתאר. הוא מאוד אהב את חיים בעלי, שהיה חתום אצלו בכל הבנקים".
מחברת משימות
איך נולדה חברת ההפקות שלה? לא תאמינו: בזכות שיחה סתמית של בעלה עם יהודה פוליקר. "בעלי היה הולך בזמנו למשחקי כדורגל של הפועל עכו באיצטדיון בגבעת נפוליאון עם פוליקר, שגר בקריית ים באותה תקופה, וגם היה אוהד הקבוצה. באחד הימים שאל פוליקר את חיים, 'למה אתה לא מארגן הופעות?' בעלי אמר, 'רעיון טוב', וכך התחלנו".
"לא היה לי ספק שאצליח. מי שחרוץ, מתמיד ומתעקש על מה שהוא חושב שיהיה טוב, מצליח בחיים. אין פה חוכמות".
ההופעה הראשונה שארגנו בני הזוג פרנקו הייתה בשנת 1984, עם הבדרן מאיר רמז ו'אורן הקטן' (אורן מיילי) מהטלפתיה. "פגשתי את מאיר בתל אביב", נזכרת פרנקו, "אמרתי לו, 'אין לי מושג בהפקות, זו פעם ראשונה שאני עושה אירוע, אני לא יודעת מה ילך'. הוא אמר, 'אם תפרסמי שמאיר רמז מופיע ותדעי לעשות את העבודה כמו שצריך, תראי איזה יופי יהיה'. פתחנו קופת כרטיסים והלכנו לוועדי עובדים. אחרי עשרה ימים כולם צלצלו, 'נגמרו הכרטיסים, תביאי עוד'. ההופעה הייתה סולד אאוט. עשינו עוד הופעה בטבריה ואחת בחיפה, והמשכנו"
.
מתי הבנת שהפקות יהיו הביזנס שלך?
"כבר בערב הראשון. ראיתי שהקהל מגיע ונהנה, והיה תענוג. אבל כדי להצליח עבדתי מאוד־מאוד קשה, ובעלי הצטרף לעזור לי כשהעסק התפתח".
בסוף שנות ה־80 התמקדה חברת ההפקות של פרנקו באירועים לעיריות ולמוסדות, בטרם התרחבה למה שהיא היום. ב־1989 יזמה פרנקו את ה'חנוכיאדה' לילדים, שבו הופיעו עוזי חיטמן ז"ל, מוני מושונוב, שלמה בראבא ודפנה דקל.
"ערב אחד באמצע הלילה קראו לנו כי עוזי חיטמן חטף דלקת חריפה בגרון ולא הצליח לדבר", היא נזכרת, "הוא ידע שיום למחרת יש לו חמש הופעות, ולא היה מוכן לבטל אפילו אחת ולאכזב את הילדים. הוא קיבל טיפול באמצע הלילה מרופא, וקם בבוקר ועלה לבמה. רק אחרי שסיים את כל ההופעות הוא נסע לבית חולים. הוא היה איש יקר ומאוד אהבתי אותו".
בשנות ה־90 החלה פרנקו לטפל גם בלוח ההופעות של אמנים, והיום מטפל משרדה בלוח ההופעות של ליאור נרקיס, מאיה בוסקילה, הפרויקט של רביבו, הראל מויאל ועוד, וכולל גם ניהול אישי של פאר טסי וג'וש פרץ מ"דה וויס" ("הוא כל הזמן העלה סרטים ליוטיוב, שמעתי את הקול שלו והזמנתי אותו למשרד"). מבחינתה, זו רק ההתחלה.
"יש לנו עוד כמה אמנים על הפרק, וברוך השם, יש לי משפחה גדולה ואני אצמיד לכל אחד מהם אמן. אבל כרגע אני עוד בודקת ובוחנת", היא מגלה. בארבע השנים האחרונות היא מפיקה גם את פסטיבל הילדים של קריית מוצקין בחול המועד פסח – עוד בייבי שלה, שנולד עם הנכדים.
למה התחלת לנהל אמנים באופן אישי?
"ניהול אמן דורש ממך השקעה כספית ומחויבות, אבל זה קצת יותר מעניין מאשר רק לעשות 'בוקינג' להופעות. ניהול אמנים מאפשר לי שליטה על הכל, אני לא צריכה לעבור עוד מנהל באמצע, כי כשאת עושה 'בוקינג' לאמן יש לך מנהלים באמצע, וזה אומר עוד דעה להתחשב בה".
איך התחיל הקשר עם פאר טסי?
"הגעתי לאחד מאולפני ההקלטה ואמרו לי 'רוצה לשמוע מישהו?' שמעתי והצטמררתי. אני לא זוכרת אפילו איזה שיר שמעתי. הקול שלו היה מספיק. לא היה ניתן להתעלם. נפגשנו, התחברנו, והתחלנו לעבוד יחד באותו היום. הבן שלי חנן צמוד אליו".
איך מזהים כוכב?
"את שומעת את הקול. לפאר יש קול אלוהי, אבל זה כמובן לא מספיק שמישהו יבוא אליי ויגיד שהוא זמר. אני צריכה לראות בעיניים של האמן כמה הוא רוצה להצליח. וכשאת רואה שהעיניים אומרות, 'אני רוצה שכולם יאהבו אותי', אז יהיה בסדר. אני צריכה להסתכל לאמן בעיניים ולראות את האש".
ולמי שאין אש?
(צוחקת) "אז זו בעיה".
אבל יש גם הרבה מוכשרים עם אש בעיניים. מה סוד הקסם של פאר?
"הוא זמר עם יכולות ווקאליות נדירות, והוא מאוד פיקח ומאוד רגיש. בחור חכם וחד. מאחורי הקלעים כל הזמן יש צחוקים, וכיף להיות איתו".
קראתי שאת מכינה לו סנדוויצ'ים, שפאר לא יודע מה הלו"ז שלו למחרת, אתם מנהלים הכל. זה נכון לנהל לאמן את החיים 24 שעות ביממה ולהשאיר אותו מנותק?
"תשמעי, הוא צריך להתעסק במוזיקה. אמן טוב, ולא משנה מי, צריך להקליט, לשיר, להופיע. אם הוא יצטרך גם לחשוב שמחר יש לו פגישה עם הנגנים, זה לא יהיה נכון. אנחנו מורידים ממנו את היומן, משאירים לו רק את האמנות".
בזמנו כתבו שאת ופאר שילמתם לאייל גולן כדי שפאר יחמם את המופעים שלו. נכון?
"אני לא רוצה להתייחס לרכילות".
את אישה בתעשייה שנשלטת ברובה על ידי גברים. כמה זה היה קשה בתחילת הדרך?
"לפני 31 שנה באמת היו מעט נשים בברנז'ה, אבל אני לא חושבת שנתקלתי בשוביניזם. אולי רק בעשור האחרון, כי אני מצליחה יותר. העיניים יותר עלייך. אבל אני לא מתרגשת. אני לא פוחדת ולא מוותרת, נלחמת על כל מה שצריך, וגם מנצחת. מי שמכיר אותי יודע כמה אני רצינית במקצוע שלי. לא אימצתי קודים גבריים, ומעולם לא עסקתי בשאלה האם אני אישה או גבר. רק מי שחרוץ מצליח, וזה המסר לנשים".
מה סוד ההצלחה שלך?
"יושר ואמינות, ובעיקר חריצות, חריצות, חריצות. אני קמה בארבע בבוקר, וכשמנהלים אחרים מתעוררים, אני כבר סיימתי את כל התיאומים והטלפונים. אני גם לא מרפה, אני חושבת, מסתכלת, בוחנת תמיד צעד אחד קדימה, ולא יושבת על זרי הדפנה להתפנק. יש לי מחברת עם משימות, כי אני לא יכולה לזכור הכל. אגב, מספרי טלפון אני זוכרת בעל פה. כשהייתי מנהלת בביטוח לאומי, המנהל שם תמיד אמר לי, 'שרית, את יכולה לתת לי את התיק של שמוליק לוי?' מיד דקלמתי את מספר הזהות שלו, והוצאתי את התיק שלו".
איך את מרגישה כשמכנים אותך האישה החזקה של המוזיקה המזרחית?
"אני לא חזקה, אני חרוצה".
אם היינו מדברות רק עסקים, היית מדברת בטון אחר?
"כן, הדיאלוג הוא יותר ענייני כשאני עושה עסקים. אבל אני אנושית כל הזמן, גם כשאני יושבת עם לקוחות ועושה ביזנס. ברוך השם התברכתי בקסם, ועם מי שאני נפגשת אני נעשית חברה והכל זורם. כשאני מרגישה חיבור מיידי, אין לי ספק שהעסקה נסגרת. ולא עסקה אחת, אלא הרבה".
יש אנשים או אמנים שאת לא מוכנה לעבוד איתם?
"אין דבר כזה. אני עושה עסקים עם כולם, אבל לא בכל מחיר. אם מישהו מנסה להתחכם, הוא לא יעבוד איתי".
לקראת סוף פגישתנו היא מספרת על המטעמים שהיא מכינה בכל ערב שבת לבני משפחתה. כשאני תוהה מתי כל ההכנות נדחסות לתוך היומן, היא שולפת את משנתה הסדורה. "אני מתחילה את ההכנות לארוחת שישי כבר ביום ראשון, קונה את הדגים ביום שלישי במקום מסוים, את הבשרים במקום אחר, ויש מקום שאני קונה בו רק את הפטרוזיליה והתבלינים. ברביעי אני מתחילה הכנות. בחמישי אני קמה בארבע בבוקר, ועושה את כל החיתוכים של הירקות והבשר, אבל עוד לא אופה ומבשלת. סירי הדגים כבר מתובלים, העוף, הצלי בשר מוכנים, ואז אני מניחה על האש או בתנור בשישי בבוקר".
אנשים מתייחסים אלייך כאל אשת ברזל. את חושבת שיופתעו לגלות את הצד הזה שלך?
"אני אמא שחולה על הילדים והנכדים שלה, ולאן שאני הולכת השבט איתי. אבל כן, מי שלא מכיר, כנראה מאוד יופתע".
