הקלידו את המונח "שפיכה מוקדמת" למנוע החיפוש ‭"google scholar"‬ ותקבלו ‭19,400‬ תשובות ב- 0.05‬ שניות. בחיפוש אינטרנטי מהירות היא דבר טוב. בסקס, אולי פחות.

בתחום הסקס, שפיכה מוקדמת היא תלונתם הקלינית השכיחה ביותר של גברים (התלונה הלא-קלינית הנפוצה ביותר היא, כנראה, "לא מספיק נשים רוצות לקיים יחסי מין איתי").הבעיה אינה מבחינה בגבולות לאומיים, שייכות אתנית, מעמד חברתי, נטייה מינית או רמת הכנסה.

>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק

>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG צפו בתמונות מאחורי הקלעים של הפקת הגיליון החדש, וקבלו הצצה לגיליונות הבאים

>>> להורדת אפליקציית הטיפים GIRLZ מבית "לאשה"

בניגוד למיתוס, שכיחותה בקרב גברים מבוגרים ונשואים אינה נמוכה משכיחותה בקרב רווקים צעירים וטירוני מיטה. אמנם אין בה סכנת חיים, אבל היא משפיעה לרעה על ביטחונם העצמי, סיפוקם המיני, ומערכות יחסיהם האינטימיות של גברים הלוקים בה.

הקונצנזוס המחקרי כיום מזהה שני סוגים של שפיכה מוקדמת: "שפיכה מוקדמת למשך כל החיים" ‬ ו"שפיכה מוקדמת נרכשת".

אצל גברים עם שפיכה מוקדמת לכל החיים - טווח הזמן בין חדירה לשפיכה נמדד לרוב בשניות, לא בדקות. הבעיה נוטה להתחיל עם המפגש המיני הראשון, להופיע כמעט בכל יחסי מין לאחר מכן, עם כמעט כל אישה, לאורך כל החיים. גברים עם בעיה זאת מהווים את רוב הפונים לטיפול מקצועי.

גברים עם שפיכה מוקדמת נרכשת - הם לרוב מבוגרים יותר, עם תדירות גבוהה יותר של בעיות זיקפה, מחלות נלוות וגורמי סיכון למחלת לב. זמן השהיית השפיכה שלהם ארוך יותר בהשוואה לגברים עם הבעיה "לכל החיים‭."‬ בעייתם נוטה לצוץ בשלב מסוים בחיים, בפתאומיות או בהדרגה, והיא מופיעה ונעלמת לסירוגין, לעתים קרובות בהתאם לבעיות פסיכולוגיות או קשיים במערכת יחסים.

טכניקת הסטופר או מדד האורגזמה

לשפיכה המוקדמת שני מרכיבי יסוד: החוויה הסובייקטיבית והביצוע האובייקטיבי. המרכיב הסובייקטיבי כרוך במצוקה אישית ותחושת חוסר שליטה על תזמון השפיכה. בהגדרה סובייקטיבית, כל אדם שחווה שליטה לקויה על השפיכה שלו וחש מצוקה בנושא יכול להיות מאובחן כסובל משפיכה מוקדמת. הגדרה כזו משקפת היטב את האופן שבו גברים נוטים לתאר את הבעיה.

קושי רגשי או בעיה הורמונלית

אופן ההיווצרות של בעיית השפיכה המוקדמת לוט בערפל, אבל למאמצי הגילוי שלה היסטוריה ארוכה. בתחילת המאה ה-20 השפיכה מוקדמת נתפשה כנוירוזה, ביטוי של קונפליקטים פנימיים לא מודעים שאותם יש לברר ולנטרל במסגרת טיפול פסיכואנליטי. ראיות אמפיריות לאישוש השקפה זו לא ממש נמצאו, שיעורי ההצלחה הטיפולית היו נמוכים ביותר, והעלויות (בזמן ובכסף) גבוהות.

בשנות ה- 70 חלוצי חקר הסקס מאסטרס וג'ונסון הגדירו מחדש את הבעיה כתוצר של תהליכי למידה מינית לא מוצלחים. מאסטרס וג'ונסון המציאו מספר טכניקות של טיפול התנהגותי לבעיה, שחלקן עדיין בשימוש כיום.

בסך הכל, על אף מעורבותם הברורה של גורמים נפשיים כגון חרדה בהתפתחות השפיכה המוקדמת, גברים הסובלים ממנה אינם חולקים פרופיל פסיכולוגי אחיד. יתר על כן, הישגי הטיפול הפסיכותרפי בתחום אינם מרהיבים, במיוחד לאורך זמן וכשמדובר בגברים עם שפיכה מוקדמת לכל החיים.

על כף הזכות, מחקרים הראו כי טיפול פסיכולוגי חינוכי, קוגניטיבי והתנהגותי יכול להביא לשיפור משמעותי ברמת הסיפוק המיני (ושביעות הרצון ביחסים) של גברים, גם אם אינו מצליח תמיד להרחיב את טווח השהיית השפיכה כשלעצמו. זאת משום שהטיפול הפסיכולוגי עוזר לגברים לפוגג תחושות בושה וחרדה, לשפר תקשורת בינאישית ולקדם הבנה רחבה ועמוקה יותר לגבי מהו סקס טוב, מעבר למדד הנוקשה של משך זמן המשגל.

לאחרונה, עם התקדמות חקר המוח והפרמקולוגיה, גבר העניין בבדיקת מעורבותם של גורמים הורמונליים וגנטיים בהתפתחות השפיכה המוקדמת. מיניות האדם היא מערכת הורמונלית, והשפיכה היא חלק מאותה מערכת.

סיבות גנטיות או אבולוציוניות

בתחום התורשתי, קלינאים וחוקרים שמו לב זה מכבר שהשפיכה המוקדמת "רצה במשפחות". ב- 2009‬ החוקר פטריק ג'רן מאוניברסיטת אבו אקדמי בפינלנד ושותפיו פרסמו מחקר גדול עם יותר מ-3900 תאומים, שמצא ‭28%‬ השפעה גנטית על הבעיה.

בקרב חוקרי התורשה יש הטוענים כי שפיכה מוקדמת צריכה בכלל להיחשב להסתגלות אבולוציונית, ולא לתקלה, שהרי שפיכה מהירה ממלאת את מטרתו הביולוגית של המשגל (הפקדת זרע בתוך הנרתיק) תוך מזעור הזמן שבו תשומת לב הגבר מוסחת מן הסביבה, מה שמפחית את פגיעותו לטורפים ואויבים ומשחרר אותו מוקדם יותר לחפש הזדמנויות נוספות להפצת זרעו. עוד בשנות ה-40‬ חוקר הסקס אלפרד קינסי ציין, כי "קשה למצוא מצב אחר שבו אדם מהיר ואינטנסיבי בתגובתו לא ייחשב לעדיף‭."‬

העובדה שרמת הטסטוסטרון עולה בהתאמה עם נטייה לשפיכה מוקדמת והעובדה שגברים נוטים לגמור מהר יותר במשגל מאשר בתגובה לסוגים אחרים של גירוי, מספקות רמזים מרתקים לגבי תקפותו של רעיון זה. אבל גם אם יתברר שהשפיכה המוקדמת היא מצב מועדף מבחינה ביולוגית, אין בכך כדי לפתור את הבעיה. זאת משום שאפילו אם התנהגות מסוימת היא אופטימלית ברמת הביולוגיה, אין זה בהכרח עושה אותה לאופטימלית מבחינה חברתית או פסיכולוגית. היריון בגיל העשרה, למשל, הוא אירוע אופטימלי מבחינה ביולוגית, אבל בחברה המערבית נערות בהיריון יחוו תדיר נידוי חברתי וסטרס.

טיפול תרופתי או פסיכולוגי

כך או כך, התגברות העניין המחקרי בכימיה ובגנטיקה של השפיכה המוקדמת הביאה גם לשינוי בגישות הטיפוליות. תרופות, בעיקר נוגדות דיכאון מסוג ‭,SSRI‬ הפכו לטיפול המועדף ויעילותן זכתה לגיבוי מחקרי.

עם זאת, השיפור בביצועים נוטה להיעלם ברגע שהטיפול התרופתי נפסק. יתר על כן, הסתמכות יתרה על טיפול תרופתי היא גישה בעייתית, במיוחד בהתחשב בתופעות הלוואי הפוטנציאליות של תרופות אלה. ומכל מקום לא ראוי שהטיפול בבן אדם (וגברים הם, על אף הכל, בני אדם) יתעלם מההיבטים הפסיכולוגיים והחברתיים של קיומו.

התמודדות אישית או זוגית

עד כה, עסקנו במצוקתם של גברים עם שפיכה מוקדמת, בין השאר משום שאין הפרעה שוות ערך בצד הנשי (‬"אורגזמה נשית מוקדמת מדי" אינה תלונה הנשמעת תדיר במרפאות או בחדרי שינה ברחבי העולם).

עדיין, נהיר למי שעיניו בראשו כי שפיכה מוקדמת גברית סביר שתשפיע גם על נשים. המחקרים מאששים הבנה זאת. למשל, דיוויד רולנד מאוניברסיטת ואלפארייסו באינדיאנה ועמיתיו, בניתוח נתונים של יותר מ-207 גברים עם שפיכה מוקדמת ושותפותיהם, מצאו כי שפיכה מוקדמת מנבאת רמות נמוכות יותר של תפקוד מיני ושביעות רצון, ורמות גבוהות יותר של מצוקה אישית וקושי בינאישי אצל שני בני הזוג.

ומה מפריע לנשים?

על פי הפולקלור והבדיחות, תלונתן הראשית של נשים כלפי גבר עם שפיכה מוקדמת קשורה במשך זמן המשגל. אבל המחקרים מגלים תמונה מורכבת יותר. לדוגמה, הפסיכולוגית השוויצרית אנדריאה בורי ועמיתיה, במחקר אינטרנט של יותר מ-1400 נשים משלוש ארצות (מקסיקו, איטליה ודרום קוריאה) מצאו כי בעיית "חוסר תשומת הלב של הגבר והתמקדותו בביצועים" הציקה ליותר נשים מאשר "הזמן הקצר בין חדירה לשפיכה",‬ ו"חוסר שליטה בשפיכה".‬

נתונים אלה מרמזים כי נושא השפיכה המוקדמת משפיע בעקיפין לרעה על היחסים, מתוך שהוא מסיט את תשומת ליבו של הגבר מן הפרטנרית וממעשה האהבה האינטימי וגורם לו להתמקד בעצמו ובביצועיו.

בסופו של דבר, שפיכה מוקדמת היא תלונה מינית נפוצה בקרב גברים שאותה יש לשמוע, לחקור ולהבין, לא לדחות, להכחיש או לבטל. עם התגברות העניין המחקרי בנושא, סביר להניח שנתונים חדשים יוסיפו לשפר את יכולתנו לתת מענה לבעיה.

  • הכותב הוא פסיכולוג קליני ופרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת אוטרביין, אוהיו, ארצות הברית