"טוב, זה לא ייאמן", את אומרת לעצמך כשאת רואה את המתבגרת שלך רגע לפני היציאה מהבית.
מה זה הקצר הזה? החשוף הזה? הצמוד הזה? למה צריך לראות לה את החזייה, ואיפה התחתונים יכולים להתחבא באורך הנוכחי של המכנסונים? ולמה חייבים לראות כל קפל עור דרך הטייץ? הלו, מה קורה פה, מי לקח לך את הילדה ומתי היא חוזרת? אם גם את נמצאת בפרק הזה של החיים, הנה כמה דברים שכדאי לך לזכור.
שאת לא לבד בעניין הזה. "כמעט תמיד יש ויכוחים בין הורים למתבגרים על הלבוש", אומרת הדר קוגל, יועצת משפחתית. "הילד נתפס כחלק מאיתנו, וכשהוא משנה את סגנון הלבוש שלו, זה עלול להיות לנו קשה. אבל אנחנו חייבים להבין שבגיל ההתבגרות יש צורך פסיכולוגי לבנות אישיות נפרדת - וחלק מהבנייה הזו היא להתלבש אחרת מההורים. תלבושת היא דרך של ביטוי עצמי, גם אם זה לא סוג הביטוי שההורה היה מעדיף".
שהמתבגרת דופקת חשבון לחברות שלה. קוגל: "המתבגרת רוצה להיראות בדיוק כמו החברות שלה. הלבוש שלה מייצג לאיזו קבוצה היא שייכת, ואם היא תתלבש אחרת, זה עלול לגרור ביקורת עליה. אם רשמת אותה לבית ספר מסוים, קחי בחשבון שהיא תתלבש בהתאם".
שיכול להיות שאת חוששת בצדק. "אם את חוששת מכך שהנערה תשדר סקסיות, פתיינות ומשיכה, החשש יכול להיות מוצדק", אומרת דלית בלונדר־רון, פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית.
"יש מצבים שבהם נערה מתלבשת במראה בוגר מגילה, ומשדרת שדר שמזמין מצבים שעוד אין לה יכולת להתמודד איתם. המוח של המתבגר לא מפותח מספיק כדי לחזות תוצאות של המעשים. כיוון שקשה למתבגרת שלנו לחזות את התוצאות של מה שהיא עושה, זה התפקיד שלנו ללמד אותה ואפילו לפקח עליה, גם כשזה קשור לבגדים".
שאת צריכה לבחור על מה את נלחמת (ובעיקר על מה לא). "עם כל החששות, יש בגיל ההתבגרות כל כך הרבה קונפליקטים אפשריים, שאם לא מדובר במקרה קיצוני, עדיף לעזוב את עניין הבגדים", אומרת בלונדר־רון. "אם נתחיל להתווכח על כל דבר, זה רק יגרום למאבקי כוח בינינו, ילבה את הרצון של המתבגרת לעשות דווקא, וגם יגרום לכך שהיא לא תקשיב לנו - לא רק בענייני בגדים אלא באופן כללי. למתבגרים יש נטייה לראות את העולם בשחור ולבן, ואם היא תחשוב שאת זקנה ואטומה, היא לא תשתף אותך גם בהתלבטויות אחרות, חשובות יותר".
שאת לא יכולה לומר "כי ככה אני אמרתי". "החלטת להציב גבול? בגיל ההתבגרות חייבים ללוות את הצבת הגבול בהסבר", אומרת בלונדר־רון.
"המתבגרת לא מבינה מה הבעיה באופן שבו היא מתלבשת. הרי כל בנות גילה מתלבשות ככה. חשוב להסביר לה שאם היא הולכת ככה למסיבה של הכיתה זה בסדר; אבל אם היא יוצאת לבלות ככה בעיר, יהיו אנשים אחרים, בני גילאים אחרים, שיראו את הבגדים שלה אחרת: לא רק כסמל למודעות אופנתית, אלא כשדר של נגישות מינית. אפשר להגיד: 'חבל שזה ככה, אבל יהיו כאלה שיתייחסו אלייך לא בכבוד מפני שהתלבשת חשוף או צמוד, ועדיין אין לך כלים להתמודד עם זה. לכן מה שמשמעותי זה לא רק מה את לובשת, אלא איפה את לובשת את זה. יהיו סביבות שבהן הלבוש שלך ייתפס כפרובוקטיבי'".
שאת לא חייבת לממן בגדים שלא מוצאים חן בעינייך. "אם אנחנו לא בעד שהיא תלבש חצאית קצרצרה במיוחד, אנחנו לא חייבים לשלם על זה", מוסיפה קוגל. "מותר לנו לומר: 'בעיניי זה לא מוצא חן. אם את מתעקשת, תממני את זה מדמי הכיס שלך'".
שכשהבת שלך שודדת לך את הארון, היא בעצם אומרת שהיא אוהבת אותך. "כשמתבגרת לוקחת בגדים מהארון של אמא ויוצאת איתם לעולם, זה קצת כמו לקחת את אמא איתך החוצה", אומרת קוגל. "זה מתאים מאוד לגיל ההתבגרות - המשחק הבלתי פוסק בין קרבה למרחק, בין בעיטה להזדהות עם ההורים".
שכדאי לדבר ולא להעיר. "הימנעו מאמירות כמו: 'את נראית כמו זונה'", אומרת קוגל. "במקום לפסול ולעקם את הפרצוף, נסו לנהל עם הילדה דיאלוג סקרני: 'מה את אוהבת? למה דווקא זה? מה מדליק בזה?' כך תקבלו תשובות אמיתיות, שיעזרו לכם להכיר אותה יותר לעומק. ככל שנבין יותר את הילדה, כך נוכל להיות הורים משפיעים יותר".
שיש ניצחונות שהם הפסדים. "אם תתעקשו לנצח את המתבגרת ולהכריח אותה לצאת מהבית בצורה מסוימת, אל תתפלאו שהיא תחביא בגד אחר בתיק, או תתאפר בחוץ", מזכירה בלונדר־רון. "עדיף לנהל דו־שיח כזה שבו המתבגרת תדע שהיא יכולה לומר את דעתה ולצפות שיתחשבו בדעתה.
הרי ממילא עוד כמה שנים היא תצא מהבית ותתלבש איך שהיא רוצה. העניין הוא לא לכפות עליה להתלבש כמו שאתם חושבים שראוי, אלא ללמד אותה ערכים שהיא תפנים. ואת זה לא עושים בכפייה ובמאבקי כוח, אלא בשיחה פתוחה ובהקשבה".
