שנה חלפה עברה לה (ועוד פיסת חיים) סיכום אישי-רגשי לשנת 2014

זו רק אני או שנראה כאילו 2014 חמקה-חלפה לה בצ'יק צ'ק? וגם יום הולדתי חל השבוע, אז אולי זה הזמן לסיכומי ביניים.

בת-דודתי נועהל'ה סיפרה לי לפני זמן מה כי כשמלאו לה ארבעים היא ישבה עם ילדיה והם דנו בסוגיה איזה גיל הכי שווה. הגדול (12) הסביר מדוע הגיל שלו הכי נחשק, האמצעית (8) נימקה אף היא. ורק הקטנה (6) הרסה אותי... היא אמרה "הגיל שלי הכי שווה כי אני הכי רחוקה מהמוות". בום!

הבנה של קשישה באה בימים ומצד שני תמימות נוגעת ללב כי היא עוד לא מבינה שכמו בדברים אחרים, לא תמיד יש קשר לגיל. לא למוות, לא לאהבה ולא לכישרון.

>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק

>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG צפו בתמונות מאחורי הקלעים של הפקת הגיליון החדש, וקבלו הצצה לגיליונות הבאים

>>> להורדת אפליקציית הטיפים GIRLZ מבית "לאשה"

דמויות רבות השפיעו על חיי, הצג צר מלהכיל, אבל רציתי לבחור בכמה שעשו את ההבדל. לכולנו יש תמונות או אירועי -חיים שאחריהם באה הבנה או החלטה שנשארת איתנו לתמיד.

אמא

ההשפעה של אמי על חיי היא אדירה, בזה הרי אין שום דבר מיוחד, וקשה לבחור את ההשפעות העיקריות. אמא שלי שנאה עצלנים, טיפשים ושקרנים.

לשקר אצלנו בבית זו היתה עבירה חמורה. ואני - איך לאמר זאת בעדינות - הייתה לי נטייה לבלף. יום אחד היא חזרה מאספת הורים ושמעתי אותה משוחחת עם אחותה בטלפון היא דיברה ביידיש כדי שאני לא אבין (ברור שהבנתי הכול) וסיפרה שהמורה אמרה לה עלי "לילדה יש דמיון נפלא". "אז קוראים לזה דמיון נו.." היא ציחקקה לאחותה בטלפון.

זה היה בחופש הגדול, הייתי בת 9 פחות או יותר, היא נתנה לי 25 אגורות (ברור שאני זוכרת כמה עלה) ואמרה לי: "רק ארטיק לוקס" כאן אני צריכה להסביר: לאמא גם היה קטע לא מתפשר עם איכות. עדיף לקנות משהו אחד "טוב" ולא המון "שמעטס". ובאותם ימים "לוקס" נחשב ארטיק מושקע.

אני כמובן אמרתי "בטח בטח" וצעדתי עם קוקו מתנדנד מצד לצד לקיוסק בפינת הרחוב. קניתי שני קרטיבי קרח לימון (10 אגורות כ"א) וגם מסטיק עגול שהכנסתי לכיס של המכנסיים. חזרתי הביתה ואמא שאלה "איך היה הלוקס?" ואני פצחתי בסיפור בדוי: "אמא את כל כך צודקת, כזה ארטיק טעים! השוקולד היה מעולה וגם הפירות בפנים". היא התכופפה אלי לאט לאט ואמרה: "אז למה הלשון שלך צהובה בלופרית קטנה?" בום!!! זה רגע שאין מה לעשות איתו. מה יכולתי לומר? שתקתי, זכרתי והפנמתי.

לפעמים במצבים שונים, כשאני רוצה לחמוק ממשהו ומציעים לי להגיד ש...

להגיד שצינור מים התפוצץ בבית, או להגיד שאני עם 39.5 חום. אני תמיד משיבה "לא, לא! אני אומרת את האמת, לא אגיע כי לא בא לי, סורי". וזוכרת את הלשון הצהובה. "כי האמת עירית'קה תמיד הכי חיננית". היא צדקה כמובן. ואני מתאמצת לעשות זאת. (לא תמיד זה הפתרון הקל אבל בהחלט משתלם).

צבי אלגת ז"ל. העורך הראשון שלי

זה היה בראשית ימיי ככותבת למען הפרנסה, עיסוק ותענוג גדול. כי אדם צריך לעבוד במה שהוא אוהב. התברכתי.

הוא נראה כמו דמות מסרטי שחור לבן של שנות הארבעים, איש ענק עם שער ארוך, זקן עבות וכובע קסקט. המקטרת גרה אצלו בזווית הפה והיא פיזרה בחלל טבעות עשן מתוקות. והיה לו קול בס עמוק. טיפוס .

התבקשתי לכתוב טור על השואה. ומה שיצא היה טקסט השוואתי בין אבא שלי שכנער התקיים בתוך בור באדמה שנה וחצי ורק אלוהים יודע כיצד שרד - לבין אבא של חברתי אז, שהיה מגיע לכיתה בימי הזיכרון ומספר בחן כובש איך פרץ עם חבריו מההגנה עם הסטן והג'יפ וכו'. כשסיימתי הגשתי לו את הטור.

אחרי כחצי שעה נתבקשתי לסור למשרדו העמוס – הוא עשה תנועה שפירשתי אותה לא נכון – וכמו חמור שקופץ בראש אמרתי "מצטערת זה מה שיצא לי לא יכולה לכתוב יותר". שבי! הוא רעם עלי. ישבתי. "ועכשיו תקשיבי מה שאני אומר לך ותזכרי את זה כל חייך. את כזאת מטומטמת (כן, היה לו סגנון) שאת אפילו לא מבינה שבזה טמון הכישרון שלך: לספר ולרגש ב-700 מילים עולם ומלואו". בום!!!

הייתי מבולבלת כשיצאתי ממשרדו, לא הבנתי אז האם קיבלתי מחמאה כי הטון ו"המטומטמת" קצת כיסו על עצת הזהב שלו. והגילוי: מה שהחשבתי כחוסר סבלנות שלי זה בעצם הכישרון שלי.

ומאז, כשפונים אלי אני אומרת "אני אישה של 700 מילה ו- 8 דקות (של הטלוויזיה). איזה מתנה לעולם.

ומה למדתי על אהבה.

חזרתי מנסיעת עבודה לפריז, משדה התעופה שארל דה גול דיברתי איתו בטלפון וביקשתי "אל תבוא לקחת אותי אין צורך, אני נוחתת בארבע לפנות בוקר, אגיע הביתה במונית". הוא לא הגיב.

כשנחתתי בנתב"ג השומם, גוררת את עצמי ואת המזוודה ראיתי אותו עומד כך לבד, ומחייך לעברי את חיוכו הטוב. ואני, כמו שאני, אמרתי: "למה באת? חבל, הייתי לוקחת מונית". הוא חיבק אותי ואמר "התגעגעתי" (נסעתי לארבעה ימים), הוא לימד אותי מה זאת אהבה.

תיק זה לא עוד אביזר אופנה

לא פעם אני רואה את חברותיי נושאות תיקים אופנתיים (ויקרים להחריד) שאין בהם שום תבונת הנדסת האנוש.

תמיד אותה הסצינה בה הן נראות כמו סנאית שלקחה אקסטזי, חופרות במרץ גואה בתיק, לובשות הבעת חרדה מתגברת של "הו-האימה - אל תגידי לי ששכחתי את המפתחות/סלולרי/משקפי שמש וכו'".

התיק שמלווה אתכן רוב היום צריך להיות כמו תיקייה חכמה. יש להכין אשכרה רשימה של הדברים הנחוצים ביותר ומה צריך בשלוף. כל הפטנטים של סקוץ' – תשכחו מהם, צריכה להיות אטימה מוחלטת. לא פעם ראיתי גברת יוצאת ממונית אוחזת על העוקם את התיק ומהחור שנפער עפים חפצים לכביש, אללי.

אז מה חייב להיות בתיק האולטימטיבי?

• כיס קדמי קטן למפתחות.
• תא נוסף "לנשלפים בתדירות" משקפי שמש/קריאה/ סלולרי.
• תא לארנק הכסף וכל השאר.
  

מצאתי שלושה תיקים בעיצובים, גדלים וטווח מחירים (כמובן שיש עוד רבים):

הגרה (אדום) – דגם "גבעות". תיק מאד מושקע מעור, רוכסנים וביטנה איכותית. מהונדס לתלפיות. (לפי כל מה שכתבתי למעלה) 950 שקל ולחברות מועדון 665 שקל ברשת הגרה.

תיק התיקים (חום) – תיק גדול יותר (בחייאת, אם את מגרדת את המטר שישים מלמטה, תוותרי) עשוי מחומר דמוי עור ומצורף לו גם נרתיק קטן לכל מה שצריך בשלוף (כן, גם ליפסטיק). 299 שקל ברשת תיק-התיקים.

H&M (שחור) - תיק עשוי מחומר דמוי עור בעיצוב חביב. רוכסנים משני הצדדים (נוח) ובעיקר זול 99 שקל. H&M