טראומה אהובתי

לפני ימים ספורים נחשפתי לשיח בין שתי בנות דודותי המוצלחות. לנטע היה יום הולדת ואחותה נועה בירכה אותה בפייסבוק ו"תלתה" תמונה של "דודלי". כן, "רגע עם דודלי", אותה סדרת ילדים תמימה משנות השמונים.

נטע השיבה לה: "אחותי! הכנסת אותי לטראומה", ונועה החכמה הגיבה: "אחותי – אצל הפולנים טראומה זו הבעת אהבה הגבוהה ביותר". אחרי שצחקתי בקול כמה דקות הרהרתי בזה. וגיליתי שאחד, כולנו בסוג של טראומה, ושניים, שאין לזה קשר לעדה. אם יש משהו שיוויוני בעם הזה, זאת ה-ט-ר-א-ו-מ-ה.

טראומה חרדתית

אספתי לי אנקדוטות בנושא; בתה וחתנה של חברתי ד' נסעו לדרום, לאיזה צימר או חושה של בדואים, זה מה שבא להם. זה התחיל בקטנה... חברתי התקשרה אלי ובצורה רגועה עדיין אמרה לי, הם עוד לא התקשרו, צלצלתי עשרות פעמים.

"מתי דיברת איתם?" שאלתי, "מזמן, לפני שעתיים" השיבה.

חלפו כמה שעות, ובמהלכן יצא שקרתה תאונה בכביש הערבה. זה כבר העלה את מפלס החרדה (הם לא נסעו בכביש הערבה והיא ידעה זאת.)

לאחר זמן מה נודע על האסון בנפאל וחברתי כבר שקלה להתקשר לסורוקה."מה הקשר? (ניסיתי להרגיע וגם להבין) בין האסון בנפאל לחופשה של הבת שלך בנגב...".

אם יש משהו שכן למדתי, זה שאין קשר בין חרדות (תוצאה של טראומות מגוונות) להיגיון. בסוף נמאס לי וסימסתי לבת שלה "עשי טובה תתקשרי לאמא שלך, היא אוכלת לי את הראש מדאגה". אחרי כמה דקות הגיעה התשובה הגואלת "אין קליטה כאן, אין קליטה! שיירגעו כבר".

עדכנתי את חברתי בתוכן ההודעה ושמחתי לבשר כי "אין קליטה". "טוב שיחזרו כבר" ענתה לי זאת (רק נסעו אני מזכירה לכם, וכולה לנגב).

טראומת חופשה

מי שעבר אי פעם את החוויה המפוקפקת של פריצה לביתו (מי לא?)מכיר את החשש הזה. נוסעים לחו"ל, סוגרים את הבית לקראת היציאה כאילו מדובר בכספת של אוצרות המדינה. מבקשים מהשכנים לשים לב.

ואז בדרך לשדה התעופה תמיד קופץ חשש מהסוג של "ניתקתי את המגהץ מהחשמל?, כיביתי את המזגן?" ועוד מהז'אנר הזה.

בחו"ל במקרה הטוב מתנתקים. אבל אז, (בדרך כלל זה קורה שחוזרים בלילה), במונית הלב מתחיל לקפץ, שרק לא אמצא בית הפוך ומנותץ. במדרגות הלב כבר מנתר, הדלת נפתחת, נו ברוך השם - הבית נותר כמו שעזבתי אותו. ואז, טראח זה מגיע "אוי אני רק מקווה שהמחשב יעלה". (אגב במקרה האחרון בשובי מחו"ל המחשב באמת לא עלה, מה שגבה שעות על גבי שעות עם איש תמיכה).

ככה זה איתנו בני אדם, לא משנה איזה בשורת הרגעה קיבלנו תמיד הוואקום הזה של אזור הטראומה יתמלא.

טראומה משפחתית

אספתי חלקי שיחה עם חברתי ש' לאורך זמן. בתה עמדה ללדת – "רק שהלידה תעבור בשלום". הלידה עברה בשלום. התינוק בריא וחמוד. והיא... "אה, עוד אי אפשר לדעת כלום בגיל הזה". התינוק כבר בן שנה וחודשיים, "הוא עוד לא הולך", והיא כבר חיפשה טלפונים של אורטופד ילדים. חלפו חודשיים שלושה ואופסי הבחורצ'יק התרומם וצעד לו מתנדנד. אנחת רווחה.

אבל אז זה המשיך. "הבוביק לא אומר מילה בקושי אבבבא. תגידי? את מכירה קלינאית תקשורת לגיל הרך" היא שאלה אותי. ואז הפוצק'לה צרח "לא אוצה". נו, הוא מדבר ונראה שיש לו גם אופי.

ובלי להתבלבל היא אמרה לי בלאות "תראי, את הצרות הגדולות מגלים מאוחר יותר". נדמה לכם שזה דמיון מה שכתבתי? לא! הכל אמת לאמיתה.

טראומה מלחמתית

ומהחדשות האחרונות, חברתי ד' (כן גם ד') היא מקרה קלאסי של טראומת מלחמת המפרץ ה- 1. לא אפרט לכם לאיזה רמות חרדה הגיעה, בסוף עפה למחוזות אחרים ורעדה שם.

במהלך "צוק איתן", כל פעם שהיתה אזעקה היא התקשרה אלי (מהממ"ד, ברור) בקריזה "עופי למקלט כבר!". אמש פתחתי טלוויזיה ובישרו שם על פעולת טרור בקנדה, והיא בחופשה שם. ישר התקשרתי. "את מאמינה? אין לאן לברוח". (התעלמה לגמרי מאלפי ק"מ בין בירת קנדה לטורונטו).

ואני? וואלה, אני די חסינה, רק שמתי לב לאחרונה שגם בחלוף שלושה חודשים - בכל פעם שאופנוע כבד טס בצרחה בכביש, אני מיד קמה וממהרת לכיוון חדר המדרגות.

הסדרה "הרומן" מבית היוצר של "בטיפול" חגי לוי. ב HOT 3 וב- HOT VOD. של הרשת האמריקאית SHOWTIME.

זה בטוח קרה לכם. שיח עם בן זוג או חברה, שחזור של סיטואציה משותפת כשהתגובה הטיפוסית : "זה בכלל לא היה ככה" חוזרת על עצמה שוב ושוב. זה לא אומר חלילה שמישהו משקר, פשוט כל אחד מאיתנו רואה את הדברים אחרת. לפעמים זה הדמיון, פעמים אחרות זווית הראייה על החיים, אבל זה קורה.

"הרומן". מומלצת לצפייה
"הרומן". מומלצת לצפייה

זה העיקרון על פיו נכתבה הסדרה המרתקת הזאת. מדובר כמובן ברומן. לא אעשה ספויילר אבל זה מרתק ועשוי נפלא לטעמי. הדבר היחידי שמבאס הוא שלא כל הפרקים ברצף נמצאים ב-VOD. אידיאלי לעוף עם זה בסוף שבוע חורפי.

מככבים: דומיניק ווסט, רות ווילסון מאורה טירני, ג'ושוע ג'קסון ועוד. גם אם אינכם מזהים את שמות השחקנים בשנייה תכירו אותם. כי אלו שחקנים ששיחקו בסדרות פופולאריות אחרות. מקסים.