הידעתם?

  • במהלך מבצע "צוק איתן" פונו למעלה מ־200 נפגעי חרדה לבתי החולים, וכ־1,500 בני אדם טופלו במסגרת מרכזי החוסן לתמיכה נפשית.
  • נפגע חרדה אמור לחזור לתפקוד תקין כעבור 24 עד 72 שעות. אם אחרי 48 שעות התופעה ממשיכה, היא הופכת להיות הפרעה, וגובר הסיכון לכך שהיא לא תחלוף.
  • בארה"ב נעשה מחקר על נפגעי חרדה לאחר נפילת התאומים. חלקם בכלל לא היו בקרבת האירוע ואפילו לא חיו בניו יורק. הם הוגדרו כנפגעי חרדה רק מעצם זה שהם ראו בטלוויזיה את האסון.

>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק

>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG צפו בתמונות מאחורי הקלעים של הפקת הגיליון החדש, וקבלו הצצה לגיליונות הבאים

>>> להורדת אפליקציית "לאשה" לאנדרואיד

נורית (השם המלא שמור במערכת), אם לשלושה מבאר שבע, מצאו באחד מימי מבצע "צוק איתן" במקלט הבניין שבו היא גרה, כשהיא מסרבת לצאת ממנו גם שעות אחרי שהאזעקה תמה והסכנה חלפה. כל ניסיון של אנשי "מרכז דחק עירוני", שלאחרונה שונה שמו ל"מרכז תמיכה נפשית" (מת"ן), לשכנע אותה לצאת נתקל בתגובה היסטרית, מלווה בשלל סימפטומים המאפיינים התקף חרדה, כמו רעידות בגפיים ודפיקות לב מואצות. לאחר שיחות ארוכות עם צוות המטפלים, היא הסכימה לצאת להמשך טיפול במרכז, מה שהיטיב את מצבה והיא חזרה לתפקוד תקין בביתה.

נורית אינה לבד. במהלך מבצע "צוק איתן" פונו למעלה מ־200 נפגעי חרדה לבתי החולים, וכ־1,500 בני אדם טופלו במסגרת מרכזי החוסן לתמיכה נפשית במועצות שדרות, אשכול, שדות נגב, שער הנגב וחוף אשקלון. כ־90% מהנפגעים שוחררו לאחר טיפול קצר, ואילו אצל אחוזים בודדים מהם התפתחה תגובה ממושכת יותר, המכונה "תגובת דחק פוסט טראומטית".

נפגעי חרדה הם הפצועים השקופים של המלחמה. הצלקות שלהם אינן נראות, וגם כשהן מגלידות הן עלולות להיפתח מחדש בכל פעם שאיום דומה מרחף מעל. אבל גם רבים מאיתנו, שלא גרים בתחום ה־40 ק"מ ואינם מוגדרים כנפגעי חרדה - עלולים לפתח סימפטומים של בהלה יתרה, שאינם אופייניים לנו בחיי היומיום. כך, למשל, כל אופנוע בסביבה נשמע כאזעקה, כל טריקת דלת מתפרשת כ"בום".

"תגובות מעין אלה נחשבות נורמטיביות כשהן סמוכות לאירוע מלחיץ כמו מלחמה", אומר ד"ר עמי ברונסקי, פסיכולוג קליני ומומחה לטיפול בחרדה. "במלחמת המפרץ כולנו קפצנו מאופנועים חולפים גם שבועות אחרי שהמלחמה הסתיימה. זו תופעה מוכרת מאוד שאופיינית לאירועים טראומטיים מסכני חיים. זו כאילו תגובה מוגזמת, אבל אצל רובנו היא דועכת במשך הזמן".

האם כולנו, בעצם, חווים כעת סוג של הפרעת חרדה?

ד"ר הדר שלו, פסיכיאטר בכיר וראש מרפאת הטראומה במרכז הרפואי סורוקה, מרגיע: "מדובר בתגובה טבעית של סטרס, שלא בהכרח מגיעה למצב של חרדה. התגובה מעידה על המתח שבו נמצאת האוכלוסייה כולה. הגוף נמצא במצב של דריכות, וכל רעש פתאומי או חזק נכנס לראש כטריגר שמרמז על איום. אנשים סיפרו לנו שאוטו גלידה שעבר ברחוב הבהיל אותם".

מהם הסימנים להתקף חרדה?

"מדובר בסימפטומים שמתלווים לתחושת פחד גדולה לנוכח סכנה מוחשית, כמו דפיקות לב מהירות והולמות, רעד, סחרחורות, הזעה וחולשה בגפיים. אלה תופעות תקינות כשהן מופיעות בזמן האיום. אצל מי שמוגדר כנפגע חרדה הסימפטומים האלה נשארים גם בחלוף הסכנה, ועלולים להוביל לפגיעה תפקודית. נפגעי החרדה חווים את הסכנה כמיידית ומתמשכת, ולא מסוגלים להבין שבעצם האיום כבר חלף. הם זקוקים להתערבות מיידית, כי אחרת תיגרם החמרה במצב או, חלילה, הפיכתו למשהו כרוני".

כמה זמן אחרי הפגיעה אמור לשוב נפגע חרדה לאיתנו?

"זה משתנה. בדרך כלל יש חזרה הדרגתית לתפקוד תקין כעבור 72-24 שעות. אם אחרי 48 שעות התופעה ממשיכה, היא הופכת להיות הפרעה, וגובר הסיכון לכך שהיא לא תחלוף. כשהחרדה מתקבעת בצורה מאוד קיצונית, אנחנו כבר מדברים על טראומה".

יש אנשים שחלו בשפעת במהלך המבצע, שחשו חלשים יותר, שאיבדו את התיאבון. האם הסטרס יכול להחליש את מערכת החיסון?

"תגובת סטרס אכן אינה מיטיבה לאורך זמן עם מערכת החיסון שלנו, ובחלק מהמקרים זה עלול אפילו לגרום לתחלואה, אבל הייתי נמנע מלומר שזה מחליש את מערכת החיסון".

אני גרה מחוץ לטווח ה־40 ק"מ, ובכל זאת יש לי נדודי שינה וחוסר תיאבון, האם אני מוגדרת כנפגעת חרדה?

"לא די בסימפטום אחד או שניים כדי להגדיר אותך כנפגעת חרדה. מדובר בשילוב של תסמינים (ראו מסגרת, ד.ח.), יחד עם פגיעה תפקודית או מצוקה מתמשכת".

האם ייתכן מצב שבו אנשים יפתחו סימפטומים של חרדה גם כשהם אינם שוהים באזור הלחימה או אפילו לא חוו אזעקה, רק מעצם זה שהם שמעו על האירוע בתקשורת?

"כמובן. יש מחקר ידוע בנושא נפגעי חרדה שנעשה בארצות הברית לאחר נפילת התאומים, ולפיו אנשים שלא היו בקרבת האירוע ואפילו לא חיו בניו יורק אלא במדינות אחרות - הוגדרו כנפגעי חרדה, רק מעצם זה שהם ראו בטלוויזיה את האסון".

ד"ר ברונסקי: "בזמן מלחמה מורגש סטרס כללי, אבל יש אנשים שצפויים להגיב קשה יותר לסיטואציה, אף שאין עליהם כל איום ממשי. מדובר באנשים חרדתיים בדרך כלל, שמתקשים לעמוד בלחצים מבחינה נפשית, או באנשים שיש בעברם אירוע טראומטי כלשהו, ולא משנה אם זה היה בשדה קרב, עקב תאונת דרכים או ילדות אלימה".

עדיפות לטיפול בקהילה

"מרכז הדחק" בבאר שבע הוקם במבצע עופרת יצוקה, בדצמבר 2008, כשהחלו ליפול טילים על העיר, במטרה לתת מענה ראשוני לנפגעי חרדה ודחק בשלב האקוטי, באופן מיידי וזמין. במרכז מועסקים פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, רופא משפחה ורופא פסיכיאטר שנמצא בסורוקה וזמין בשעת הצורך. השירות ניתן לכלל האוכלוסייה, ללא תשלום וללא תור, מתוך הבנה שכולם עלולים להרגיש בתקופה זו חרדה בדרגה זו אחרת.

"בשל המצב הביטחוני אנשים מן היישוב מגלים סימפטומים שלא הכירו קודם, ולא מבינים מה עובר עליהם", מסבירה אתי כהן, עובדת סוציאלית, סגנית ומ"מ מנהלת אגף הרווחה ומנהלת המרכז. "מספיק שאדם חש אי שקט כדי לבוא להתייעצות אצלנו. אחרי זמן קצר רובם ממשיכים את שגרת חייהם, ואם אנחנו מזהים צורך בהמשך התערבות טיפולית, המוסד לביטוח לאומי מאשר לנו 12 טיפולי המשך, ובדרך כלל הבעיה נפתרת".

מה היתרון שלכם על פני מקומות אחרים שמטפלים בבריאות הנפש?

"האנשים האלה מקבלים את השירות בקהילה, במקום יותר אוניברסלי ופחות סטיגמטי, בלי הפנייה ובלי תור. מסתבר שלאנשים יותר קשה להיכנס לבית חולים פסיכיאטרי מאשר לבוא אלינו. הדלת שלנו פתוחה לכולם, ללא הבדל דת, גזע ומין".

אנשים צריכים להגיע אליכם או שאתם מגיעים אליהם?

"הרעיון הוא שהם יצאו ויגיעו אלינו, כי עצם היציאה מהמקלטים עוזרת להם להבין שהאיום חלף, אבל היו מקרים שיצאנו עם הצוות לתוך המקלטים באזורים שבהם נפלו טילים, כי הבנו שאנשים שגילו סימני חרדה פחדו לצאת מהמקלט".

כתושבת האזור, לאן את מציעה לי לפנות: אליכם או למרפאת הטראומה בסורוקה?

"אנחנו האלטרנטיבה שמסייעת לבתי החולים להתמודד עם העומס הרב בתקופות משבר, כך שעדיף להגיע אלינו. העובדים שלנו עברו הכשרה, יש להם מיומנות מקצועית רבה, ורוב האנשים שמגיעים אלינו מדווחים על שיפור במצבם".

צפירת הרגעה

ליאת (השם המלא שמור במערכת), בת 34, הייתה בביתה באשקלון כששמעה את הבום של יירוט כיפת ברזל. היא שמעה את האזעקה, רצה כנדרש למרחב המוגן עם ילדיה, בני שש ותשע, אבל הרעש הנורא הכניס אותה לחרדה גדולה. בדרך כלל היא לא אישה חרדתית והיא מתפקדת כראוי (עוסקת במקצוע חופשי). אבל הימים הארוכים בבית עם ילדיה שלא הלכו לקייטנות בגלל המצב, בנוסף למעקב הצמוד אחר שידורי הטלוויזיה, עשו את שלהם. כשיצאה מהממ"ד חשה שהיא עומדת להתעלף בגלל סחרחורת קשה ודפיקות לב מואצות. היא הזעיקה את בעלה, והוא פינה אותה לבית החולים, שם אובחנה כנפגעת חרדה.

מדוע, בעצם, מפנים את נפגעי החרדה לבתי חולים ואיך מטפלים בהם שם?

ד"ר שלו: "בבית החולים אנחנו מזהים את האנשים בעלי גורמי סיכון להתפתחות של הפרעה מאוחרת. אנו מנסים להאיץ את תהליך ההחלמה, בשילוב של טכניקות להפחתת הסימפטומים הגופניים, כמו נשימות ושחרור שרירים, וטכניקות קוגניטיביות שמטרתן לעזור להם להבין שהסכנה חלפה ויש להם יכולת להתמודד עם הסכנה גם אם היא תחזור".

כי כשהסכנה חוזרת, המצב חוזר לקדמותו?

"במצב של מלחמה ואזעקות חוזרות ונשנות אנחנו פוגשים שוב את אותם אנשים, ועם זאת הם כבר באים במצב טוב יותר, כי הם כבר קיבלו את הכלים להתמודד עם התופעה".

רבים מנפגעי החרדה ממשיכים לסבול מסימפטומים לאורך זמן. מה ההשלכות לטווח ארוך ובמה זה מתבטא בחיי היומיום?

"המטופל מפתח פגיעה תפקודית וחווה ירידה בשמחת החיים ובאיכות החיים. הוא חי בתחושת מתח מתמדת וסובל משינויי מצב רוח, עצבנות, רגזנות, התפרצויות זעם או להפך: ניתוק, התבודדות והסתגרות, הפרעות שינה, ירידה בתיאבון. בדרך כלל הטיפול מערכתי ומשפחתי. אנחנו מגייסים בני זוג, חברים ומשפחה, שהם גורמי תמיכה חשובים מאוד. ללא גורמי תמיכה ומסגרת שיוך, גובר הסיכוי להתפתחות הפרעה מתמשכת".

ואיך מטפלים בהפרעה מתמשכת?

"בטיפול פסיכולוגי ממוקד טראומה, ולעתים נדרשת גם התערבות תרופתית".

אם אתם מרגישים חלק מהסימנים או את כולם, גשו לטיפול:

1. עלייה בקצב הלב, דפיקות לב מהירות שאינן מתמתנות ואולי אף הולכות ומתחזקות.

2. עלייה בלחץ הדם.

3. הזעה מוגברת.

4. רעד בידיים וברגליים.

5. תחושה של קיפאון, כאילו הגוף משותק ולא יכול לזוז.

6. תחושה של איבוד הכרה או עילפון מתקרב.

7. סיוטי לילה.

8. מתח רב, עצבנות וכעס.

9. מחשבות טורדניות על האירוע הטראומטי.

10. פחד, ייאוש וחוסר שליטה.