"על מה את כותבת?" שאלה ש' העורכת שלי,

"על שיח המלחמה המלוכלך שרץ ברשת, שסקס הוא המטאפורה המולכת".

"אז תזדרזי, את יודעת איך זה - עוד יומיים לא רלוונטי".

ישר התיישבתי והתחלתי לדלות את ה"יהלומים" שאספתי על פתקים שהתפזרו לי על השולחן.

>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק

>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG צפו בתמונות מאחורי הקלעים של הפקת הגיליון החדש, וקבלו הצצה לגיליונות הבאים

>>> להורדת אפליקציית "לאשה" לאנדרואיד

יש לי נטייה מוגזמת לענות. בכלל בחיים, לא פעם זה סיבך אותי. קולגות שלי סונטות בי, "תגידי, ממתי עונים לטוקבקים?" ואני משיבה "אז מה כל הרעיון של הרשת? 'לא-לענות' אני עושה כבר שנים במגזין המודפס".

בטור הקודם כתבתי על ההתלהמות ששוטפת אותנו, לאחר מספר שעות מצאתי אין ספור תגובות, חלקן מתוקות אחרות משבחות את אומץ ליבי, (אפשר לחשוב שזחלתי לאיזו מנהרה), והיו גם זוועות מהסוג הנפוץ בימים אלו - ואחד ניסים, נדמה לי שמו, כתב לי "לא הייתי נוגע בך עם מקל מעשרים מטר" וואו.

כמובן שהשבתי "חבל, אתה דווקא נשמע לי מאוד מושך". יכולתי כמובן לוותר על זה או לפחות לנחש שאדם כזה, שלא ראה אותי מעולם וכתב את השירה הזו, בטח לא ניחן בחוש הומור. אחסוך מכם את ההמשך.

המילה זונה הפכה כמעט למילת קישור ואליה צורפו הבטחות מה עושים לאותה זונה. (חנין זועבי לדעתי יכולה להזמין כבר את החבר'ה מספר השיאים של גינס). ואז מצאתי את הדבר הבא - שיח גברים כמובן. בכיר לשעבר בצה"ל מתראיין ומתבטא כך: "זה מלחמה זה? זה משגל נסוג. לא נכנסנו עד הסוף, יצאנו באמצע וגמרנו בחוץ". נורא רציתי לשאול את הדחקאים האם גם ניגבו עם צו 8, אבל הבנתי שגם אני אהיה שותפה לזוהמה אז התאפקתי.

השימוש בסקסיזם אינו נחלתו הבלעדית של השייכים לדת זאת או אחרת. יש עכשיו פטנט חדש, הוא מריח כמו ציד אני חייבת להודות, אבל אולי זו גם דרך כדי למרק את צינור הביוב שהתפרץ בחודש האחרון. זה נקראה "שיימינג", בתרגום חופשי "לבייש": מצלמים פוסט של מישהו כולל תמונתו ופרטיו ומשתפים. למען יראו ואולי ייראו. ומישהו "תלה" את הזוועה הבאה:

אחד ערבי ישראלי (לפי הכתובת בפוסט) כתב ש-נ-א-ה בפיקסלים שגרמו לי לרתוח ועוררו בי בשנייה את הפחדים הנשיים הקמאיים ביותר. לא אפרוס זאת כאן, רק שורה איומה אחת."אתם המילואימניקים היהודים תדעו לכם שהנשים שלכם ה"זונות" (מקורי או מה?) עושות עכשיו..." וכאן הגיע פירוט פורנוגרפי גרפי דוחה כל כך שעפתי עם הכיסא לאחור. כבוד האישה, כנראה מסתכם בסוף באזור שמייצר חיילים ציונים. וזה העציב אותי, כי שנאה בעוצמה כזאת, מעוררת מחשבות עגומות.

אבל היה גם רגע אחד של נחת. תמונה שלכד צלם עם עין הומוריסטית ובה נראה סרן מתוק עטוף בכל המדים הכבדים האלה חגור, קסדה וכל האינצ'לדה מדבר בדריכות בקשר, מאחוריו היה לוח ועל הלוח היה כתוב "עדיף ציצי ממלחמה, מ.ג עזה יולי 2014".

שייק איט בייבי

בייבי בום הוא מושג שנולד אחרי מלחמת העולם השנייה שמשמעותו שאחרי מלחמות נולדים תינוקות והרבה. זהו היצר האנושי, עובדה ידועה. לכן מי שנולד משנת 1946 וצפונה מכונה דור הבייבי בום. לפי הנתונים הסטטיסטים האלה אני מניחה כי באביב 2015 יוולדו איתנים רבים לתפארת מדינת ישראל (וגם צוקיות).

צפיתי בחדשות והכתבה צולמה במחלקת יולדות באחד מבתי החולים. מסוג הכתבות שתמיד מעלות חיוכים ונחת. הכתב ראיין רופא בנושא לידות מרובות שהיו באותו יום. הבטתי באם טרייה שנראתה רגועה ואחזה בידיה תינוק, מאותם תינוקות שאימא שלי בטח היתה אומרת "המותק הזה אפוי כמו שצריך", וחשבתי לעצמי מה שכולם חושבים ובכל דור. אולי, אולי זה הילוד לא ידע מלחמה.

בהמשך קראתי את הנתון הלא יאומן הבא: ב- 5.8 נולדו בישראל 67 תינוקות. כולם זכרים. במלחמה הזו נפלו 64 חיילי צה"ל ועוד שלושה אזרחים. חשבון לא פשוט, שמתייקר מיום ליום והסיפורים מאחוריו קשים יותר מהמספרים.

כתבתי פוסט: "ממחר צום-איתן". לא הייתי צריכה להסביר למה הכוונה. תוך שנייה עפו לי מול העיניים עשרות תגובות, רק של בנות אגב. שכל אחת גם בישרה את תוצאות הבושה: "+3" כתבה לי חמוטל. כמובן שלא שאלתי "שלושה מה?".

מתכון שחוגג אצלי במועדי "ההתכנסות"

מה צריך:

שקית ברוקולי טרי

יוגורט, אפשר גם 3% שומן (זה חוקי, שאלתי)

מיונז דיאט

חרדל משובח

קורט מלח וקצת פלפל לבן

מה עושים:

מפרידים את הברוקולי לפרחים. מאדים בסיר אידוי (או בסלסלת אידוי משהו כמו 20 שקל, תקנו זה הכי נוח) בודקים מידי פעם שהברוקולי כבר מוכן (שלא יהיה רך מידי).

במקביל מניחים בקערית את היוגורט מוסיפים כף גדושה של המיונז-דיאט וכפית חרדל, קורט מלח ומעט פלפל לבן ומערבבים היטב עד לקבלת עיסה אחידה (יוצא קצת צהבהב).

כשהברוקולי מוכן מרוקנים את הסיר למסננת ומעבירים בעודו חם לצלחת ושופכים מעל את היוגורט המתובל . טעים , ממלא ו"מרזה".