השעה 2 בלילה. בגלגל"צ דודו טסה שר "איזה יום עבר עלי" ואני משיבה לו בקול "אתה מספר לי?" כבר שעתיים שאני מתפזרת סביב עצמי ואף נוזפת "שבי כבר לכתוב!".

>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק

>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG צפו בתמונות מאחורי הקלעים של הפקת הגיליון החדש, וקבלו הצצה לגיליונות הבאים

המלחמה הזאת יצרה אצלי לקויות חדשות. הראשונה חירשות זמנית (או הכחשה) לקול האזעקה. סטטיסטית, כל אזעקה - ישנתי, או חפפתי את השיער או שנדבקתי לנירוסטה (מבפנים) שבמקרר ולא שמעתי - ולי יש שמיעה של כלבת רועים.

הלקות השנייה, נוצר לי צומת לא מרומזר בתאים האפורים. גודש של מידע, רגש בסגנון "על הקצה" והכאב ששורף בלב ובעיניים.

עברתי לגור בממ"ד – כלומר בפייסבוק

היומן שלי מרוסס באיקסים אדומים. הכל בוטל/נדחה. היחידה שלא ביטלה את פגישתנו השבוע הייתה השיננית החמודה שלי. מטלות עתידיות נראו לי כמו להתגרות בגורל אז עברתי כאמור, להתגורר בפייסבוק. או כמו שאני מכנה אותו לאחרונה face war. מקלדת לא הורגת אמנם אבל מייצרת נפגעי חרדה מזן חדש, תשאלו את גילה אלמגור (עוד נגיע אליה).

אני כבר לא שמאל - אני בטח לא ימין. הנה אני מכריזה, אני הדרך השלישית. דרך ההיגיון. מפלגה די בודדה על- פי מה שקורה ברשת.

זה החל כטפטוף והפך לנחשול ביבים מטורף. לא זוכרת אפילו מה כתבתי ואחד שלא שמע על שגיאות כתיב הגיב ב- "יה מו***ת לחי,לחי ת**צי לארבים שטסרפי" (כך במקור).

כמו סתומה ערכתי לו את הכתוב כולל תיקונים ופיסוק - ושיגרתי חזרה, לא לפני שהוספתי את סיסמת בית הספר העממי שלי "צא ולמד". ביג- מיסטייק. האיש נולד עם הכנה למוח, שכחו לטמון אותו בסיום הבריאה המפוארת. וזה כולל הומור כמובן.

מתקפת מילים

לצד המשורר הלאומני שצוטט למעלה, מצאתי את עצמי בשיח עם אחד י', המתגורר בניו-יורק. שמאלן מהסוג הדורש חישוב מסלול מחדש. לא אייבש אתכם ברקטות המלל שהתעופפו בינינו. בשלב מסוים הוא כתב לי בהתרסה "וסומייל?". סומייל היה כפר ערבי, מה שאתם מכירים היום כרחוב אבן גבירול בתל-אביב. תושביו הערבים ברחו בשנת 1948, חבל, מה לעשות.

בעצבים השבתי לו "הלו... היכן רצית שיתקעו את בניין ההסתדרות והשק"ם? בוורשה?", הוא כמובן התעצבן ומשם העסק קצת התדרדר. הצטערתי. איש אינטליגנט. אבל אתם יודעים איך זה, בניו-יורק זה קל, ביקור אחד במוזיאון "מומה" או בכלבו מייסיס, משכיח הכל.

עץ הבומים תפוס

אני שייכת לאלה שקוראים את כל העיתון. קראתי בזמנו את הכתבה הלא-ממש-חשובה עם גילה אלמגור. סיבת הרשימה היתה נדמה לי פסטיבל סרטי ילדים שהיא עומדת בראשו. ( הרי היה צריך להיות כאן חופש הגדול ביולי העצוב הזה).

עיתון, בניגוד לאינטרנט מיוצר באופן כזה שיש פערי זמן בין הראיון והדפסת העיתון. הראיון התרחש זמן קצר לאחר הרצח המבעית של הנער הערבי האומלל. וגילה אמרה "אני מתביישת".

טיימינג רבותי זה עסק טריקי. במה שהתפרסם הכותרת הייתה "אני מתביישת להיות ישראלית". ואז פרצה המלחמה. עובדות זה לא עסק למתלהמים. במשך שלושה ימים "עבדתי בגילה" כמו הנער ההולנדי שסתם באצבעו את הסכר, רק שהאצבעות הכואבות שלי הצליחו פחות ממנו. רק רשמתי את העובדות. נדה, לא שכנעתי.

צרחו עלי מהצג "שתתנצל!". בסוף (שיטת מצליח) אחד שוכנע; "אז מה עושים עירית?", "קמפיין גילה סליחה" השבתי. בינתיים יצרתי עמה קשר (אנחנו לא מכירות – נפגשנו פעמיים במהלך שבעה...כך יצא). היא תעבור את זה, אבל לעולם לא תשכח. מפאת כבודה לא אביא לכם דוגמאות מ"דברי המשוררים" שהוקלדו בגנותה.

אבל היו גם פוסטים שהחזירו לי איזו תקווה ואינני מתכוונת בהכרח לדרמטיים שביניהם. אחד מהם: " מיחידת המילואים של חיל ההנדסה החונה בפאתי עזה הגיעה הודעה לפני כמה דקות. התקבלו אצלנו 17.455 יחידות של עוגות בחושות מכל הסוגים. תודה, חנקתם אותנו. כל מה שאנחנו צריכים זה מים!" כשסיימתי לקרוא צחקתי צחוק משוחרר והתמלאתי אהבה לארץ הזו בכלל ולמגנים עליה בפרט.

התובנה המוחצת מכל שיטוטיי, שקיצוניות היא לא עמדה פוליטית אלא מצב נפשי. ראו את ה"צל" הזמר (נו... שיהיה) רמבו האורקל וסיסמאותיו המביכות, והוא אף הגדיל לעשות ופרסם מספר של חשבון בנק, והוסיף "אני הרי לא יכול לעשות זאת לבד". נו, הבן-אדם צריך להתפרנס. נניח לו.

דוגמא מובהקת ומחרידה שצמררה אותי. האח והסייען של הרוצח, חגי עמיר הנאלח. שכתב פוסט המבקש להניח לחנין זועבי ועוד דברי שמאל קיצוניים. הוא נשאל ע"י גולש אמיץ האם הוא מתחרט על הרצח - שחררו את נשימתכם - הוא לא.

הקליפים ששטפו את הרשת העבירו אותי טלטלה. הדמעות הציפו את השולחן כשצפיתי, המומה, בלוויה ההמונית של החייל הבודד בחיפה. היה גם אחד ארדואן – "ישראל גרועה מהנאצים". בום! אז תקשיב חבוב! אפילו אדולף לא היה מכניס אותך לאיחוד האירופאי. אינך עונה על הסטנדרטים.

וביום שישי בערב אכלנו כולנו ארוחה משפחתית. אנה הקטנה רצתה שאשיר לה. לא אגזים אם אומר ששרתי את אותו שיר 68 פעם. א-בא הלך ל-ע-בודה... יביא לאנה מ-תנה. (אבא אגב, במילואים). היכן שהוא בין השיר ה- 49 ל-50 הייתה אזעקה. גיסי סימן לי לא לעשות תנועות חדות. הגברתי את קולי (נכון זה שיר ערש – אבל יש גם מלחמה) אבא יביא לך מתנה מתוקה שלי - אם לא, אז אני.

השעה עכשיו 3 לפנות בוקר. בגלגל"צ נשמע הקריין מקריא את החדשות. בידיעה שסיכמה נאמר שדודי סלע הפסיד בטורניר הגמר באטלנטה. צר לי דודי. הלוואי ויגיע כבר היום שהידיעה הזו תפתח את החדשות. ימים שקטים לכולנו בעיקר לחיילינו האהובים, ולחברים בעוטף עזה.

עשו לעצמכם טובה ורוצו לסרט "אפס ביחסי אנוש". סרט ישראלי מקסים. היסח דעת מושלם לימינו אלה. אמנם הסרט מתרחש בבסיס צבאי (שיזפון, בפי החבר'ה שביזון) – אבל הדרמה האמיתית מתרחשת בשיעמום העונה על ההגדרה "משרדי השלישות", מצחיק בטירוף וכתוב נפלא.

השחקניות הראשיות משחקות באופן הכי משכנע שאפשר. אומר זאת כך: המשכתי לחייך שעה אחרי שיצאתי מבית הקולנוע ובימים אלה זה מצרך נדיר.

נלי תגר בתפקיד החיילת דפי (מתוך הסרט "אפס ביחסי אנוש")
נלי תגר בתפקיד החיילת דפי (מתוך הסרט "אפס ביחסי אנוש")

במאית ותסריט: טליה לביא

שחקנים: דאנה איבגי, נלי תגר, שני קליין ויובל סגל