השוטרת הצעירה התעקשה לבדוק DNA - ואיתרה את הרוצח של רינת

תשע שנים חיכתה ז'קלין רואס לרגע הזה, שבו תצליח המשטרה לפענח את רצח בתה רינת, "ועכשיו, כשזה סוף סוף קרה, כל הרגשות צפים ועולים בחזרה ואני צריכה ללמוד מחדש איך להתמודד עם זה", היא אומרת בכאב גדול.

רינת רואס ז"ל, צעירה יפהפייה מאשדוד, נרצחה ונאנסה באכזריות במאי 2005. היא הייתה אז בת 20. במשך תשע השנים שעברו מאז מותה לא מצאה המשטרה קצה חוט שיוביל לפענוח הרצח הנורא. אלא שלפני מספר חודשים חל מפנה רב ערך.

אירוע תקיפה במפעל בדרום הארץ הביא לחקירתו של גבר שעבד באותו מפעל כסדרן עבודה. רס"ר מרינה קוסטילב ממשטרת קריית מלאכי, שם נחקר החשוד, התעקשה לקחת ממנו דגימת דנ"א, והתעקשותה הובילה לתוצאה המפתיעה. התברר, כי דגימת הדנ"א של הנחקר, בילאל שאכר (30), זהה לדגימות הדנ"א שנלקחו מזירת הרצח של רינת רואס ז"ל.

כך, תשע שנים אחרי הרצח הנורא, הצליחו חוקרי היחידה המרכזית של מרחב לכיש לפענח את חידת מותה. לאחרונה הגישה עו"ד טל אדיר כהן מפרקליטות מחוז הדרום כתב אישום חמור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בו מואשם בילאל ברצח, אונס ומעשה סדום. הוריה של רינת, קותי וז'קלין רואס, ייאלצו עתה לאגור כוחות חדשים כדי להתמודד עם העובדות הקשות שעולות מכתב האישום.

"בזכות רינת, שנאבקה בו, נמצא דנ"א שמוכיח בוודאות כי הוא הרוצח", אומרת ז'קלין. "הבת שלי הותירה לי צוואה, ועכשיו אני חייבת לדאוג שבן העוולה הזה ינמק בכלא שנים ארוכות מאוד".

חקירה במבוי סתום

גם היום היא יכולה לשחזר כל רגע וכל שנייה מאותו ערב ארור ב־31 במאי 2005. "חמישה ימים קודם לכן רינת התחילה לעבוד כמוכרת בגדים בחנות 'קרוקר' בקניון עזריאלי בתל אביב. באותו יום היא התקשרה הביתה לעדכן אותנו שהיא תשוב לאשדוד עם בעל החנות בערך בעשר וחצי בלילה, וביקשה שאכין לה סלט לארוחת הערב. במשך כל השבעה לא הרשתי לאיש לזרוק את הסלט. האמנתי שאולי היא עוד תחזור".

מתי התחלת לדאוג?

"אני אמא חרדתית, מעולם לא הלכתי לישון עד שהייתי שומעת שהבנות רינת ודנה נכנסו הביתה. הבן דורון היה אז עדיין ילד קטן. היה הסכם בבית שהאור במטבח נשאר דולק עד שהאחרון נכנס הביתה. רק אז היינו מכבים את האור ויודעים שכולם במיטות. באותו לילה הייתי עייפה מאוד. הלכתי למיטה לנוח, והתעוררתי בבהלה בחצות. קמתי וראיתי שהאור במטבח עדיין דולק, ומיד הייתה לי הרגשה רעה.

"התחלתי לעשות טלפונים, המכשיר של רינת צלצל וצלצל, אבל לא הייתה תשובה. הערתי את קותי, ובמקביל התקשרתי לכל החברות של רינת וגם לבתי חולים. עדיין לא היה לי הטלפון של המעסיק שלה, כי היא התחילה לעבוד שם רק כמה ימים קודם לכן, אבל כשסוף סוף השגתי אותו, הוא מסר לי שבשעה אחת עשרה בערך הוריד את רינת סמוך לבית. שאלתי: 'איפה בדיוק הורדת אותה?', וכשהבנתי שזה במרחק של עשר דקות הליכה, נלחצתי נורא. ידעתי שיש בדרך אתר בנייה והתחלתי לדאוג. בינתיים קותי ירד למטה והתחיל לחפש אותה. לפנות בוקר נכנסה המשטרה לתמונה".

מה עבר לך בראש?

"כל התסריטים הכי גרועים שיכולים להיות, כי ידעתי שרינת לא נעלמה סתם, היא הייתה ילדה אחראית מאוד. חשבתי שאולי מישהו חטף אותה, רינת הייתה ילדה יפה מאוד, כזו שמושכת תשומת לב. היא הייתה כל כך יפה שהחברים קראו לה ביונסה. היינו הולכות יחד ברחוב ומכוניות היו מצפצפות, ואני כל השנים שמרתי עליה, הייתי מתקשרת לחברות לבדוק שהיא בסדר. צחוק הגורל הוא שדווקא אני, ההיסטרית, שכל כך שמרתי על הילדים שלי, קיבלתי בסוף את המכה הקשה מכל".

בשמונה בבוקר, היא מספרת, כבר הפך ביתם לחמ"ל. חברים של האב התחלקו לקבוצות והתחילו לסרוק את השטח, "וכל העת התפללתי שעוד רגע היא תחזור, תפתח את הדלת ותיכנס הביתה. אמרתי: 'אולי ימצאו אותה פצועה'".

מתי היא נמצאה?

"שתי בנות מהעבודה של קותי, שסייעו בחיפושים, היו בדרך אלינו הביתה בשעה חמש אחר הצהריים. בדרך הן עברו ליד אתר בנייה. קרני אור נשברו בדיוק על מראה שהייתה בתיק של רינת, הן הבחינו במשהו מנצנץ, הזיזו שיח, וראו את החפצים שנפלו מהתיק שלה. כך מצאו את רינת שלי".

מה ידעה המשטרה בשלב זה?

"ממש כלום, החקירה הייתה במבוי סתום. נבדקו כיוונים שונים, בהתחלה תשאלו את המעגל הקרוב, בדקו שאין לה שונאים, שאין סכסוך על רקע רומנטי, נבדקו כל העובדים הזרים שעבדו באותו אתר בנייה, אבל שום דבר לא הוביל פענוח הרצח.

"זה חוסר ודאות מטלטל, הדבר הכי נורא שיכול להיות. חשדנו בכל אחד. כל אדם הפך לחשוד בפוטנציה. אתה יושב שנים על גבי שנים ושובר את הראש, והמחשבות אינן מרפות. בסוף הבנתי שמי שמכיר אותה לא היה מתעלל בה בצורה כל כך אכזרית".

מה עושים כדי להשאיר את הרצח בתודעה במשך תקופה כל כך ארוכה?

"מדי כמה חודשים ביקשנו להיפגש עם צוות החקירה, שלחנו עשרות מכתבים לחברי כנסת, למפכ"לי המשטרה השונים ולשרים לביטחון פנים, ובמקביל גם ביקשנו להיפגש איתם. כל צעד כזה גוזל ממך כוח שאין לך, אבל אתה מבין שאין ברירה, חייבים להביא לסיום את התעלומה הזו כדי שהרוצח יבוא על עונשו. לא פעם ביקשתי מרינת שתבוא אליי לחלום, התחננתי בפניה שאני רוצה לראות אותה, שתיתן לי סימנים שיאירו את הדרך".

"מצאו את הרוצח"

את הרמז הראשון על תפיסת החשוד ברצח שמעה בטלפון מסנ"צ שמעון פורטל, מפקד תחנת המשטרה באשקלון ומי שבעבר פיקד על היחידה המרכזית במרחב לכיש. "הוא אדם יקר שמלווה אותנו מרגע שקיבלנו את ההודעה הנוראה", מספרת ז'קלין. "באותו יום הוא צלצל, ביקש שניפגש לקפה, ואני מיד הבנתי שקרה משהו. צעקתי: 'מצאו את הרוצח של רינת', והוא ענה: 'תירגעי, אל תבני ציפיות'. אחרי זה הוא הגיע אלינו הביתה עם מפקד מחוז הדרום, ניצב יורם הלוי".

מה הם סיפרו לכם?

"הם אמרו שהחליטו לפתוח מחדש את תיק החקירה של רינת. שאלתי: 'מה התחדש? יש לכם רוצח? יש ראיות חדשות?', וקיבלתי תשובה מעורפלת. הם יצאו, ומאותו רגע, במהלך כל סוף השבוע, אמרתי לקותי: 'אתה תראה, הרוצח בידיים שלהם'".

מתי קיבלתם את ההודעה?

"ביום ראשון רציתי ללכת למפגש של 'ארגון משפחות נרצחים ונרצחות' ברמת גן. יש שם מפגש עם פסיכולוג, ואני הולכת פעם בשבועיים. פתאום התקשרו אליי ממשטרת אשדוד ושאלו אם אהיה בבית אחר הצהריים. אמרתי שיש לי תוכניות. כנראה עמוק בלב רציתי לדחות את ההודעה כי ידעתי איזה קושי נפשי מחכה לי.

"אחר הצהריים הם הגיעו. מפקד המחוז, בליווי קצינים נוספים, ביניהם סנ"צ יגאל קלימיאן (מפקד היחידה המרכזית של מרחב לכיש שחקרה במשך תשע שנים את הרצח – שר"א), באו אלינו הביתה ומסרו לנו שנמצא בידיהם החשוד ברצח של רינת, ואני הרגשתי שהעולם מתמוטט, בכיתי וצעקתי. ניצב יורם הלוי, שעמד איתנו בקשר באופן אישי, הסביר לנו שהרוצח נחקר בהתחלה בחשד לאירוע אחר, ובדיקת דנ"א, שעליה התעקשה אחת השוטרות, היא שהובילה לפענוח הרצח".

רס"ר מרינה קוסטילב, חוקרת במשטרת קריית מלאכי, לא הייתה מעולם חלק מצוות החקירה של רצח רינת רואס. כשהרצח התרחש, היא הייתה עדיין סטודנטית, "אבל ידעתי עליו מרגע שהתגייסתי למשטרה. המקרה לא ירד מסדר היום של המחוז. כולם חיכו שיבוא יום והתעלומה הזו תיפתר".

ואיך הובלת לפענוח התעלומה?

"לפני כמה חודשים היה אירוע תקיפה במפעל בדרום הארץ. היו מעורבים בו שניים מעובדי המפעל. זימנתי למתן עדות את בילאל שאכר, שעבד שם כסדרן עבודה. אחד המעורבים מסר בעדותו שבילאל היה מעורב בתקיפה, ולכן החלטנו לחקור אותו תחת אזהרה. בתום החקירה התעקשתי לקחת גם ממנו דגימת דנ"א וטביעות אצבע. הדגימות נשלחות למעבדה ומוכנסות למאגר במטה הארצי. בשלב זה עדיין לא העליתי על דעתי לאן זה יתפתח".

ומה קרה?

"עברו חודשיים. חקרתי הרבה תיקים אחרים, ואז נקראתי לשיחה אצל מפקד התחנה, סנ"צ סמי מרציאנו. הוא שאל אם אני זוכרת את דגימת הדנ"א שלקחתי, והודיע לי שהדגימה הזו הובילה לפענוח רצח מלפני תשע שנים. הייתי בשוק. התרגשתי מאוד שהובלתי לסיומה של פרשה כל כך מצערת. הרגשתי שאני סוף סוף תורמת למשהו גדול". ז'קלין וקותי רואס, שעודכנו בפרטים, מתכננים להיפגש עמה כדי להודות לה באופן אישי: "אנחנו מלאי תודה והערכה לשוטרת הזו. ברור לנו שבלעדיה התיק לא היה מפוענח. רק חבל שזה לקח כל כך הרבה שנים".

מעצרו של החשוד הוביל להגשת כתב אישום נגד בילאל שאכר מהכפר בועיינה נג'ידאת שבגליל התחתון. בכתב האישום נכתב בין היתר כי באותה תקופה עבד כפועל בניין בפרויקט הקמה של בנייני מגורים בשכונת הסיטי באשדוד. כשהבחין ברינת צועדת לביתה, גרר אותה לאתר הבנייה ושם אנס אותה ולאחר מכן רצח אותה. "אני לא מצליחה להבין איך המצפון לא הציק לו, איך במשך תשע שנים הוא הסתובב חופשי, התחתן, הקים בית והביא ילדה לעולם", אומרת ז'קלין. "אולי הקדוש ברוך הוא חיכה שהוא יהיה אבא כדי שיבין את הכאב שלנו".

חלמה להיות קלינאית תקשורת

רינת הייתה בתם הבכורה של ז'קלין וקותי רואס, אחותם של דנה (26), נשואה ואם לילדה, ודורון (19), חייל המשרת בחיל מודיעין. אביה עובד כעמיל מכס ואמה עובדת כמנהלת חשבונות. היא סיימה את בית הספר היסודי "חזון יעקב" באשדוד ואת בית הספר התיכון באולפנה לבנות, ולאחר מכן התנדבה לשירות לאומי ושירתה במחלקת נשים בבית החולים קפלן. "בשבעה הגיעו לכאן אנשים שלא הכרתי וסיפרו לי איזה מלאך היא הייתה, איך עזרה להם לקום מהמיטה ולהתקלח, ועד כמה היא בידרה והצחיקה אותם".

מה היא חלמה לעשות אחרי השחרור?

"אחרי שהיא סיימה את השירות הלאומי היא ניגשה לפסיכומטרי כי חלמה להיות קלינאית תקשורת, אבל הציון בבחינה לא הספיק כדי להתקבל, והיא למדה למבחן נוסף. בזירת הרצח מצאו את מחברת התרגילים שלה".

גם היום, תשע שנים אחרי הרצח, חדרה של רינת מחכה לה שתשוב. על המיטה פרוש אותו סדין כתום שאהבה, "אני מורידה מדי שבוע, מכבסת ומחזירה למיטה שלה", ובמגירות של הארון מקופלים הבגדים כמו חיילים במסדר, "בדיוק כמו שרינת אהבה", אומרת ז'קלין. "אני לא מסוגלת להזיז כלום. מדי פעם אני באה לחדר, יושבת על המיטה, מדברת איתה, מסתכלת על האלבומים וממאנת להאמין שהילדה הבכורה שלי, היפה שלי, איננה".

מאז הרצח התקשו ז'קלין וקותי רואס לשוב לשגרה. "עד היום אני לא מסוגלת ללבוש בגדים שמחים, אלא רק שחור או אפור, ובמשך שמונה שנים לא הסכמתי ללכת לבית קפה או לשמחות. רק בשנה האחרונה התחלתי קצת לחזור לחיים. יחד עם רינת נלקח חצי ממני, והיחידים שנותנים לי כוח הם בעלי, הילדים והנכדה המתוקה שנולדה לנו, שהחזירה אור לחיי. עכשיו הגיעה הבשורה על תפיסתו של הרוצח וטרפה לנו את הקלפים. חזרנו לנקודת ההתחלה".

איך מתמודדים עם כל הקושי?

"אנחנו חברים ב'ארגון משפחות נרצחים ונרצחות'. כבר בשבעה פנתה אל אחי יו"ר הארגון, לארה צינמן, אישה עדינת נפש ומיוחדת שבתה נרצחה, וביקשה לבוא עם חברים נוספים כדי לנחם אותנו. כשאחי אמר לי שהם רוצים לבוא אלינו, סירבתי. לא רציתי להשתייך לארגון כזה, לא הסכמתי להודות שאני חלק מזה. בסופו של דבר הם באו, ושנה אחר כך אזרתי כוחות ויצרתי איתם קשר.

"מאז הם נמצאים שם בשבילי כל הזמן. פעם בשבועיים אני נפגשת עם בני משפחות נוספים של נרצחים ושופכת את הלב. זה המקום שבו אני יכולה לדבר על הכאב ועל הגעגועים לרינת, ואני מקבלת כלים איך להתמודד ואיך להמשיך לקיים חיים, בית וזוגיות. הם גם יהיו איתנו במשפט. אחרי אירוע כל כך קשה של אובדן אתה מגלה שרק מי שחווה משהו דומה לשלך יכול באמת להבין אותך".

מרגע שהמשפט התחיל מחכה לכם דרך ארוכה.

"מרגע שרינת נרצחה סירבתי לחשוב מה עבר עליה ברגעים האחרונים. לא ראיתי שום סרט בטלוויזיה שמא אראה באיזו סצנה תמונה דומה. גם במפגשים עם הפסיכולוג סירבתי לדבר על האונס. סירבתי להכיל את זה, ועכשיו במשפט הכל יתפוצץ לנו בפנים. אבל אני יודעת שאלמלא רינת נאבקה בו לא היה דנ"א ולא היו מצליחים להגיע אליו לעולם, ואני חייבת להשלים את העבודה של הבת שלי. התחייבתי על קברה שהרוצח הנתעב יקבל את מלוא העונש, ואעשה הכל שכך יהיה".