הגברים כותבים בלילה

תומר ברנד (32), עיתונאי ואיש תוכן, הבין שמשהו השתנה מן היסוד, כשישב עם חבריו הוותיקים במהלך אימון מילואים מסביב לכמה פחיות שימורים. ״מילואים, מדי ב׳, אתה מלא בחול, כולך מסריח ומעשן סיגריות מגולגלות אפילו שאתה אף פעם לא מעשן. יש טקס שלם שבו אתה הופך למין כזה 'גבר גבר'. ואז פתאום שמתי לב שנושא השיחה שלנו סבב סביב השאלה הגורלית: ציפורניים ברגליים של הילד? לגזור או לא לגזור?".

ומה הייתה התשובה?

״ברור שלא. כולם פוחדים מזה פחד מוות. פתאום חשבתי: אם היית אומרת לי לפני כמה שנים שאנחנו נשב במילואים ונדבר על הילדים שלנו ואיך שאנחנו פוחדים לגזור להם ציפורניים הייתי אומר לך שהשתגעת על כל הראש״.

ברנד וחבריו לא לבד עם הדילמות הבוערות האלה. יותר ויותר אבות לוקחים חלק פעיל בגידול הילדים שלהם - מה שגורר באופן טבעי שאלות וחוויות שהם רוצים לשתף ולפרוק. הרצון לשתף בא לידי ביטוי בעלייה משמעותית בשיעור האבות שכותבים במרחבי הבלוגוספרה. הדוגמאות המובהקות לכך הן הקמת פרלמנט האבות בערוץ המשפחה של Xnet – הפלטפורמה הייעודית הראשונה לבלוגים של אבות, והפתיחה של קבוצת הפייסבוק "פאפא זון", שהיא המקבילה הגברית ל"מאמא זון".

אין ספק שזו תופעה שצריך לשים לב אליה, שמרעננת את מושג האבהות ופותחת צוהר אל חוויות הורות שלא שמענו באופן הזה בעבר.

"אבהות זה לחטוף כאפה"

הבלוג של ברנד נולד באישון לילה, בעת מעבר דירה. ״אופק היה בן שנה וחודשיים, עברנו דירה ושיפצתי את החדר החדש שאליו הוא היה אמור לעבור. היה לי קשה עם זה שהוא לא יישן איתנו יותר בחדר, אבל אשתי אמרה שהוא צריך לעבור. אני אמרתי ׳אולי שיישן איתנו עוד קצת?׳. התרעתי בפניה: הילד יהיה בטראומה! אשתי צחקה שמי שמפחד לישון לבד זה אני. ובאמת, הילד עבר לישון לבד והוא ישן מעולה, אבל אני הרגשתי נבגד שהוא לא שם עלינו והתיישבתי ליד המחשב".

"קודם לא נהגתי לכתוב דברים אישיים, אבל פתאום זה יצא. כתבתי סטטוס בפייסבוק על החוויה הזאת ובה אני צוחק על עצמי ועל חוויית הנטישה שלי. הסטטוס קיבל המון תגובות. המשכתי לכתוב עוד סטטוסים שזכו להרבה תגובות, עד שהחלטתי לפתוח בלוג. מאז אני כותב כל שבוע״.

היום אלפי גולשים נכנסים לבלוג, הרבה מעבר לציפיות ההתחלתיות של ברנד. הוא לא שיער שיקבל מבול של תגובות. ״הבנתי שאני עושה משהו לא שגרתי כי גברים לא רגילים לדבר על רגשות. אני לא איזה רגשן גדול, אני מאוד ציני מטבעי. אבל פתאום הדבר הזה, האבהות, שינתה אותי״.

למה לדעתך גברים לא מרבים לדבר על רגשות?

״אני גדלתי לחשוב ששיח רגשי זה נקניקי. מודה, אני עדיין חושב ככה. אבל זה הולך ומשתנה כי יש פחות מאמץ בדור הזה להראות שאתה גבר גבר. האבות שלנו לא החליפו חיתול ולא הלכו לאסיפות הורים ולא ידעו את השם של הגננת. כשאני קיבלתי הצעות עבודה והבנתי שהשעות הן ארוכות הבנתי שאין מצב שאני רואה את הילד שלי רק שעה ביום״.

אילו תגובות אתה מקבל לבלוג?

״נשים אומרות לי: ׳הלוואי שבעלי היה כמוך, אתה כזה אבא טוב׳. אשתי לא חושבת ככה, אגב. אני לא חושב שאני ייחודי. הרבה אבות מרגישים כמוני. חשבתי שגברים יתרחקו מהבלוג כמו מאש, אבל יש הרבה גברים שעוקבים אחרי הבלוג וביניהם גם רווקים בלי ילדים. יש גברים שמתקשרים להתייעץ ולשאול אותי שאלות. החברים הטובים שלי לא קוראים. אני לא מתבאס. אני מבין מאיפה זה בא. הם מעדיפים לקרוא על כדורגל. אולי זה מביך אותם".

איך אתה מסביר את השטף הגדל של אבות כותבים?

״פעם היו נותנים למישהו כמו רענן שקד לכתוב על הזווית של האבא וזה היה נגמר בזה. היום זה לא מספיק. יש הרבה חוויות והרבה זוויות. אבהות זה לחטוף כאפה. אתה לא מבין את זה עד שאתה לא בפנים״.

"כותבים במקום לחפור לאחרים"

״קים, בת 11 חודשים, מביטה בי בזמן שאני מרפרף במודעות שונות בלוח הדרושים. היא עדיין לא יכולה לדבר אבל מביטה בי במבט שאומר: 'אבא, אל תדאג! בסוף תמצא משהו, רק תהיה חזק'. איפה הייתי ללא הביטחון שהיא מעניקה לי?" (מתוך הפוסט "אבא עני, אבא אני", בבלוג "אבא גרבר!" של אלון גרבר)

הבלוגר אלון גרבר גורס שהבלוגים הפכו לבמה לאבות שכבר לא נעים להם 'לחפור' לבני משפחתם על חוויית האבהות. גרבר (30), אב לתינוקת וסטודנט ללימודי תוכנה, מתבל את הבלוג הפופולרי שלו בהמון הומור כשהוא כותב על חוויית גידול בתו קים לצד התמודדות מורכבת עם אבטלה. ״התחלתי לכתוב כי היה לי הרבה זמן פנוי בגלל שהייתי מובטל. זה קטע, כשאתה מובטל ואתה לא אבא אז אין שום בעיה".

מאיזו בחינה?

״אני בן אדם שתיתני לו קרקר ומרגרינה ואני מסופק. אבל כשנכנסת ילדה לחיים שלך אתה מייחס חשיבות לעובדה שאין לך עבודה״.

כלומר, האבהות ביגרה אותך?

״לפי הסביבה זה עוד לא קרה אבל כולם מחכים שזה יקרה. עד היום לא עיכלתי. לא הגיע הרגע שאמרתי ׳אני אבא׳. בגדול אני אבא שעושה בושות, וכל הבלוג הזה עוד עלול להוות מקור לסכסוך ענק. חוץ מהעובדה שהפכתי להיות אחראי מבחינה כלכלית כי אני חייב, אני עושה אותן שטויות ומציק לאשתי ולילדה באותה מידה. אין ספק, התינוקת ואני בתחרות מי הילד בבית״.

"יש כאן מהפכה"

עמרי אימבר חלפין (33), אב לשלושה, עומד מאחורי הקמת פרלמנט האבות בערוץ המשפחה של Xnet, עוסק בכתיבת תוכניות העשרה לגנים ומקדם הורות שיוויונית באמצעות תנועת ״המשפחה במרכז״. הוא התחיל לכתוב לפני ארבע שנים, עם הולדת בנו הבכור. ״מה שהפריע לי היו התגובות המשתאות. כשגיא נולד פתחתי עסק עצמאי וביליתי איתו בבקרים. כל האימהות בפארק נדהמו. המשמעות של ההשתאות הזאת מראה עד כמה אנחנו לא מצפים מגברים לכלום. הלו, זאת גם האחריות שלנו. אני חושב שזה בריא למחוא כפיים לגברים שעושים את זה כדי לעודד אותםֿ, אבל צריך להבין שיש פה משהו מאוד סקסיסטי״.

את הפרלמנט הוא הקים בינואר 2014. יותר ממחצית האבות שכותבים שם לא כתבו קודם לכן. ״הרעיון היה להתחיל להעלות את השיח האבהי לאוויר. את זורקת אבן ופוגעת ב־300 בלוגריות אימהות. חשבתי לעצמי ׳ומה עם הגברים?׳ אני חושב שלאנשים היה בעבר קשה לבוא ולהגיד 'אני אבא מעורב׳, והיום יותר קל להגיד את זה. יש כאן מהפכה״.

אחד היעדים להשלמת המהפכה, לדבריו, הוא שינוי הדימויים שמייצרות הפרסומות - שברוב המוחלט של המקרים מתעלמות לחלוטין מאבות. ״בפרסומות למוצרי תינוקות תמיד תהיה אמא בפרונט".

מה זה מעצבן אותך?

״הפרסומות האלה מעבירות את המסר שהאבא הוא תמיד עצלן שמעביר את הטיפול לאמא, ושהיא המטפלת העיקרית. האמירה השניה היא שלנשים אין מקום בשוק העבודה. זה חוק פשוט: אם אבא הוא לא חלק מהמשפחה, אמא היא לא חלק משוק העבודה. אני לא שונה בשום דבר מגברים אחרים. שמונים אחוז מהם אומרים שהם רוצים להיות אבות מעורבים״.

אבל בפועל זה לא המצב.

״נכון, כי יש הרבה מכשולים. היום גבר מרוויח 30 אחוז יותר מאישה. איך הוא יישאר בבית ולא יילך לעבודה? מי יחזיק את הבית? אגב, זו גם אחת הסיבות שאנחנו מתחילים להבין שאבות הם חלק מהמשפחה. אנחנו חיים בעולם שבו אבא לא יכול רק ללכת לעבודה. צריך אותו גם בבית כי משכורת אחת לא מספיקה וגם אמא עובדת. היום כשאישה מחפשת בן זוג, היא חושבת גם על האבא שהוא יהיה. זה חלק מהקריטריונים שלה״.