הסקס שזור ונוכח בהווית היומיום שלנו, בתמונות, מחוות ומילים. הדיבור המיני נמצא בכל, ומשמש תדיר לפיתוי ולהסחת דעת, להפחדה ולבידור, לקנייה ולמכירה. השטף המיני בו אנו מוצפים – תאוותני ומתחסד לסירוגין – נסוב בעיקר סביב רכילות, קלישאות, וחייהם של אחרים. עדיין, באופן מוזר אנחנו נוטים להיאלם אם הדיון עובר לעסוק בחיינו הפרטיים.
>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG צפו בתמונות מאחורי הקלעים של הפקת הגיליון החדש, וקבלו הצצה לגיליונות הבאים
אנחנו אוהבים לקרוא ספרים על סקס, לראות אותו בסרטים, וכמובן, לעשותו. אבל לדבר על זה באופן אישי, בגילוי לב וברצינות עם מישהו – מה פתאום? תקשורת מינית בהירה וכנה בינינו לבין האנשים החשובים בחיינו היא אירוע נדיר.קושי בתקשורת מינית אינטימית אינו תופעה חדשה. למעשה, היה זה אחד הממצאים שהביאו את חוקרי המין מאסטרס וג'ונסון לפתח בשנות השישים את טכניקת "המיקוד החושי" לטיפול מיני, לפיה זוגות מודרכים להימנע ממשגל ומאורגזמה ולגעת זה בזה באופן קשוב ורגוע, במטרה ללמוד מה נעים וטוב להם בלי לחץ הביצועים, השולט תדיר במפגש המיני.
לא הרבה השתנה מאז. לדוגמה, החוקרת לאורה וידמן ושותפיה באוניברסיטת צפון קרוליינה, במחקר שהקיף יותר משש מאות מתבגרים, מצאו שרק כמחצית מן המשתתפים שוחחו על אמצעי מניעה עם שותפיהם לפני קיום יחסי מין בפעם הראשונה. בסקירה של שלושים שנות מחקר על תקשורת מינית, החוקרת הקנדית סנדרה באיירס מצאה כי אפילו ביחסים ארוכי טווח ומחויבים, רמת הידע המיני של בני זוג זה על זה נמוכה באופן מפתיע.
תשובותיהם של נחקרים שהתבקשו להעריך את משך הזמן של משחק מקדים ומשגל אותו מעדיפים בני זוגם תאמו באופן הדוק את הסטריאוטיפים המיניים של הנשאלים, אבל לא את העדפות שותפיהם. על פי באיירס, רוב הסיכויים שאת לא יודעת הרבה על מה שמדליק את השותף שלך לסקס. את יודעת אפילו פחות על מה שמכבה אותם. רמות התקשורת סביב נושא זה נמוכות במיוחד. לפי הנתונים, את יודעת רק על כרבע מהדברים ששותפך לא אוהב במיטה. תקשורת גלויה על מין קשה לנו. אבל למה?
ייתכן שהבעיה היא לא עם מין כשלעצמו, אלא עם נושאים קיומיים באופן כללי. את השיח על סקס בהקשר זה ניתן לדמות לשיח על מוות. כולנו עושים סקס וכולנו נמות. ובכל זאת, קשה לנו לשוחח על נושאים אלה באופן פתוח ורציונלי, שכן אנו חשים מאוימים על ידם. ועדיין, קל יותר להבין את חוסר הרצון לדון במוות. אחרי הכל, אף אחד לא רוצה למות. כמו שסטיב ג'ובס אמר: גם אנשים שמאמינים בגן עדן לא ממהרים לשם. אבל כולם כביכול רוצים מין, הרבה ועכשיו. מכאן שחוסר הרצון לתקשר על הנושא נותר תמוה.
אני והחבר'ה
אולי קשה לדבר על סקס בין השאר משום שיצר המין הוא במהותו חתרן בלתי נלאה תחת יסודות הקיום החברתי. סקס הוא דחף חזק ואנוכי מספיק כדי לערער את נאמנויותינו החברתיות. כיוון שאנו יצורים חברתיים, כל מה שמטבעו פועל להפריע לסדר החברתי ייתפס כמסוכן וראוי להסתרה. לנו, החברה היא אלוהים, וכל דבר שמערער עליה חייב לשכון בצללים, שמא יעורר את זעמו של המולך.
אולי תקשורת מינית קשה לנו גם משום שאנו גדלים עם המיתוס שהיא מיותרת, אפילו מזיקה. המיתוס המיני הנפוץ גורס כי: א) סקס טוב בא באופן טבעי, ב) בן זוגך צריך לדעת באופן אינטואיטיבי מה את רוצה ואוהבת, ג) סקס טוב חייב להיות ספונטני. כך המיתוס. במציאות, לעומת זאת, לעתים קרובות יותר סקס נהדר, ממש כמו ארוחה טובה, לא קורה באופן טבעי וספונטני אלא דורש הכנה, מיומנות והתחשבות. טעמם של אנשים במין, ממש כמו טעמם במזון, מגוון מאוד, וטוב לברר מי אוהב מה לפני שניגשים לבישול.
ברמת אדם לאדם, אולי קשה לנו עם תקשורת מינית כי אנחנו מבינים שסקס הוא חלק חשוב בזהותנו, ושקיים סביבנו מגוון רחב של תפיסות, העדפות וטעמים אישיים בנוגע לסקס. ברור לנו מתוך כך שתחושותינו והעדפותינו יהיו שונות מאלו של אחרים, ושלשוני הזה פוטנציאל לפגוע בהרמוניה עם אלה הקרובים לנו. ואכן, במישור החברתי, דיבור אישי על סקס רצוף הזדמנויות למבוכה, דחייה ובלבול. לאורה וידמן ועמיתיה מצאו כי בקרב מתבגרים, הפחד מתגובה שלילית לדיון מיני הוא גורם חשוב בהחלטה להימנע מדיון כזה. בהתאם, החוקרת האוסטרלית דנה ליר מצאה בשנות התשעים שהתנהלות חברינו מנבאת היטב את דפוסי התקשורת המינית שלנו: אני אעשה את זה אם כולם עושים את זה. וכיוון שהם לא, גם אני לא.
"תסריטי המין" החברתיים אותם אנו מפנימים בתהליך ההתבגרות עלולים גם הם לתרום לליקויי תקשורת. "התסריט המיני" הוא מעין מערכת כללים המכוונת את ציפיותינו והתנהלותנו במצבים מיניים. על פי התסריט המיני המקובל, גברים אמורים "לדעת את העבודה" ואילו נשים אמורות להיות פסיביות ונאיביות יותר מבחינה מינית, לא להפגין ידע ולא להציב דרישות. לא פלא, לכן, שגברים מפחדים לשאול ונשים מפחדות להגיד.
דבר אליה
יהיו הסיבות אשר יהיו, הקושי לתקשר בכנות ובאופן בהיר על מין הוא בעייתי משום שקיימות ראיות בשפע לכך שתקשורת מינית טובה קשורה לדברים טובים במין.
שנית, תקשורת מינית טובה מנבאת סקס משופר ויחסים טובים יותר. למשל, טינה קופלט וג'ון האס מאוניברסיטת איווה, במחקר של 293 אנשים נשואים (שגילם הממוצע 40) מצאו כי תקשורת מינית טובה קשורה באופן חיובי לקרבה ולשביעות רצון בקשר. סנדרה באיירס מצאה כי תקשורת מינית מובילה לסקס טוב יותר דרך שני מסלולים עיקריים: הראשון הוא המסלול הישיר, האינסטרומנטלי. כאן, שיח מיני גלוי לב עוזר לבני הזוג ליידע זה את זה על העדפותיהם המיניות. השני הוא מסלול אקספרסיבי עקיף, שבו גילוי לב ודיבור בינאישי כנה, בנושאי מין ובכלל, משמשים לביסוס תחושות האינטימיות בין בני הזוג. קרבה נפשית ואינטימיות, בתורן, מובילות לסקס טוב יותר.
גוף ההוכחות
על פי המחקרים, אחד המאפיינים של תקשורת מינית, מעבר לקושי שהיא מציבה בפנינו, הוא שהיא מתבססת בעיקרה על מחוות לא מילוליות ושפת גוף. החוקרים הקנדיים שרה ואנייר ולוסיה או'סליבן, למשל, במחקר שכלל 63 משתתפים צעירים, מצאו כי רוב מחוות היוזמה המינית באו מגברים והיו לא מילוליות. התגובות נטו להתאים עצמן לאסטרטגיית היזמים. הגמוניה זו של תקשורת בלתי מילולית במין נראית מובנת באופן אינטואיטיבי.
לעתים קרובות אנו פונים לתקשורת בלתי מילולית כשלא נוח לנו עם דיבורים. יתר על כן, סקס במהותו הוא פעילות פיזית, לא מילולית, ומתוך כך הוא מגרשן הביתי של שפת הגוף, המבע והמגע. ואכן, החוקרת אליזבת באבין מאוניברסיטת קליבלנד, במחקר של 207 משתתפים (גיל ממוצע: 29) מצאה כי תקשורת בלתי מילולית קשורה באופן הדוק יותר לשביעות רצון מינית מאשר תקשורת מילולית.
עם זאת, להסתמכות על תקשורת בלתי מילולית יש השלכות בעייתיות. ככלל, שפת הגוף אינה קלה לקריאה גם בסיטואציות פשוטות. המפגש המיני הוא סיטואציה טעונה, ניואנסית, לפעמים אמביוולנטית. בתנאים אלה, לא קל לפענח נכון את הרמזים של שפת הגוף. מחקר שנערך לאחרונה על ידי קריסטן ג'וזקוסקי באוניברסיטת ארקנסו מצא כי תקשורת ברמזים לא־מילוליים עלולה לגרום לקצר תקשורתי בין גברים לנשים, מה שעלול להוביל לסקס נכפה, לחרטות ולעלבונות.
על פי מחקר זה, גברים נוטים להסתמך יותר על רמזים לא מילוליים, בעוד נשים מסתמכות יותר על רמזים מילוליים במשא ומתן לגבי הסכמה לסקס. אם השותפים מדברים בשפות שונות, לא פלא שהבנתם זה את זה לקויה. אנו מסרבים לתקשר עם שותפינו על סקס, וכאשר אנחנו עושים זאת, אנחנו נוטים לתקשר בקוד. את הקוד, שותפינו לסקס לא תמיד מפרשים נכון.
שתיקת הרופאים
בעוד מחקרים רבים מתמקדים בתחום היחסים האינטימיים, תקשורת מינית היא נושא חשוב גם בתחומים אחרים. תקשורת על נושאי מין בין הורים לילדים, לדוגמה, הינה על פי המחקרים מנבא חשוב של התנהלות מינית נבונה ובטוחה יותר בקרב בני נוער. עדיין, בסקירת המחקרים על תקשורת מינית בין הורים לילדיהם, סנדרה באיירס מצאה כי הורים וילדיהם דירגו את איכות התקשורת המינית שלהם כנמוכה.
הורים, על פי הנתונים, לא מספקים חינוך מיני מפורט לילדיהם גם כשמדובר בנושאי קוסנזוס כמו מניעת היריון, מין בטוח וקבלת החלטות מיניות. רוב ההורים, מתברר מן המחקרים, רוצים להעניק לילדיהם חינוך מיני טוב יותר מזה שהם קיבלו. רובם נכשלים במשימה.
למען ההגינות ראוי לזכור כי קשיי ההורים הם די מובנים. השטח בו הם נדרשים לנווט טעון מאוד רגשית, והכשרתם למשימה דלה. כל ההורים, אחרי הכל, הם הורים חובבים, ועובדים ללא שכר. לעומת זאת, כיוון שמיניות היא חלק בלתי נפרד מבריאות הגוף והנפש, מותר בהחלט לצפות שאנשי מקצועות הבריאות, כמו רופאים ופסיכולוגים, יהיו מיומנים בתחום התקשורת המינית ונכונים לדון בנושא עם לקוחותיהם בפתיחות ובאורך רוח. למרבה הצער, לא זה המצב.
החוקרת סטייסי טסלר לינדאו מאוניברסית שיקגו, במחקר שהקיף יותר מ1,100 גינקולוגים, מצאה שרובם לא תשאלו באופן סדיר את המטופלים שלהם על בעיות מין ושאלות סיפוק והנאה מינית. סנדרה באיירס מצאה כי אנשי מקצוע בתחום הבריאות מקבלים הכשרה דלה בנושאי מין. רוב הרופאים אינם חשים בנוח עם שאלות מיניות, ורובם נמנעים מלפתוח את הנושא או להרחיב בו. כמו כן, רוב הפסיכולוגים לא לקחו קורס ברמת תואר שני על מיניות, והכשרתם לעיסוק בנושא, על פי הדיווחים שלהם עצמם, לוקה בחסר. "רוב האנשים", מסכמת באיירס ביובש תמציתי, "לא מתקשרים בצורה יעילה על מיניות גם כשחשוב לעשות זאת".
אנחנו חיים בתוך להג מיני בלתי פוסק ומופגזים בדיבורים על סקס – על סלבריטאים ופוליטיקאים וטרנדים אחרונים – אותם אנו צורכים בשמחה למרות העובדה שחלקם הגדול אינו נוגע בחיינו האישיים ולא נועד לשרת את טובתנו. עם זאת, דווקא כשאנו מוצאים עצמנו בסיטואציה בה שיחת סקס כנה יכולה באמת להועיל לנו ולשפר את חיינו (ואת חיי ילדינו והמטופלים שלנו), כולנו לעתים קרובות מדי בוחרים לשתוק. אולי שווה לדבר על זה.
