רוצים לעזור? אל תפריעו! (ניקיונות פסח)

תמיד נעים להיזכר בספרו המקסים של יאיר גרבוז, "תמיד פולני" (1989, הוצאת "זמורה ביתן"). הנה קטע ממנו: "כאשר התקרבתי לבית הוריי... נתגלה בפני מראה מוזר, מפחיד ומוכר כאחד: על תריס החלון של הקומה השנייה, בין שמים לארץ, הייתה תלויה, בפוזה לוליינית של מטפס הרים, אמא שלי. סמרטוט לבן אסף את שערותיה ובידה אחזה מקל עם נוצות. היא ניקתה במרץ רב את התריס ואחר כך שפכה עליו דלי של מים. שלום בני – אמרה אמי – אני כבר יורדת ונותנת לך משהו לאכול. אני עושה עכשיו את התריסים לפסח".

>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק

>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG צפו בתמונות מאחורי הקלעים של הפקת הגיליון החדש, וקבלו הצצה לגיליונות הבאים

ומה הציעו עיתוני החג באותן השנים: סיפורים קצרים מאת חיים גורי ואהרון אפלפלד; "פרקי רומאן דמיוני" מאת אהרון אמיר; ברכת העיר חיפה לתושביה, על שני עמודים עם מודעות ברכה של "פוטו אלכסנדר", "מסעדת עבד" ו"חניון החלוץ", למשל. עוד נמצאו מודעות לקורסים לניקוב של י.ב.מ. ופרסומת גדולות לסיגריות אסקוט, עם "התערובת הקלילה".

הקטע לעיל מורכב מזכרונות אישיים שהתערבבו עם אירועים מאותה התקופה (שידורי הרדיו, למשל). המחברת מבקשת סליחה אם התבלבלה והקדימה את המאוחר ולהפך.

20/4/1970, יום שני, ערב פסח, 16:30

הילד מציץ למטבח. על השיש מונחים כלים מלאים במאכלי החג: מצות מגולגלות, כבד קצוץ מעוטר בערימת בצל מטוגן שחומה ופריכה, גפילטע פיש. על הכיריים מבעבע סיר מרק, לצדו קערה ובה אוצר יקר מפז: קניידלך שנספרו מראש – שלושה לכל סועד, כולל חישוב מסובך של רזרבות, בניכוי טעימות ושתי הכופתאות שדוד מיכה חייב לטעום לפני הארוחה.

כבר יומיים שאסור להיכנס למטבח. הוא כשר לפסח ואתה לא. את הארוחות אוכלים בסלון, או למטה, בחוץ. בכל פעם שהוא רוצה להיכנס הוא נתקל במבט מתרה של אמו, שנדמה שאינה יוצאת מהמטבח אפילו כדי לישון. עכשיו, פחות משעתיים לפני שהאורחים יגיעו, אמא עומדת מול המקרר הקטן, סכין גדולה בידה, מנסה להסיר במכות קצרות את שכבת הקרח שהצטברה בתא ההקפאה הזעיר. פרקי אצבעותיה אדומים, מדי פעם היא מנערת את ידיה הקפואות, מנגבת בסינר ומסננת קללה חרישית.

"מה את עושה, אמא?" הילד שואל, אפילו שהוא יודע את התשובה. היא לוקחת בזהירות את מגש קוביות הקרח, מכניסה לפריזר ומנסה לייצב אותו. "נקווה שיקפא עד הארוחה", היא אומרת בספקנות. "ואתה, מה אתה עושה פה? החוצה!"

ארבעה ימים קודם, יום חמישי

סבתא עומדת מעל הפיילה הענקית שנחה על הפתילייה. בתוכה גועשים מים רותחים. היא לוקחת בעזרת מלקחיים ענקיים סירים, פיירקסים, כפות ומזלגות, ומטביעה אותם ביורה המבעבעת. אחרי טבילה הגונה היא מניחה אותם על מגבת ענקית לייבוש. עכשיו היא לוקחת את חפירה, בעזרתה היא מוציאה אבן מלובנת מהמדורה הסמוכה, ומחליקה אותה בזהירות לפיילה.

המים מגבירים את הרתיחה והיא צועקת ביידיש "קינדר, אוועק!", תתרחקו.

כבר שבועיים שכולם מבקשים ממנו להתרחק, להיעלם, למצוא משהו מועיל לעשות. ואיך אפשר? בחדרו הקטן, המשותף לו ולאחותו הגדולה, נפתחו הארונות וכל תכולתם נערמה על המיטות, ואמא - שוב אמא - על סולם קטן, מקפלת וממיינת, מחליפה בגדי חורף בבגדי קיץ וטומנת ביניהם כדורי נפטלין. אפילו אל מתחת למיטה אינו יכול לזחול ולקרוא את "דבר לילדים" שלו, כי את מקומו שם תפסו בקבוקי אורנג'דה, קרטוני מצות ושאר פרודוקטים לשבעת ימי הפסח.

אתמול, אחרי שעזר לאמו לגרור את השטיח ולהניחו על המעקה, ביקש ממנה שתיתן לו לחבוט קצת. "השתגעת?" היא אמרה, "אתה עוד תיפול לי מהמרפסת למטה". אבל אני רוצה לעזור, הוא אמר. "העזרה הכי טובה היא לא להפריע", ענתה.

שבועיים קודם, יום ראשון

אבא, אמא, הילד ואחותו עומדים בגשם השוטף מתחת לגגון הזעיר של חנות "אתא" הסגורה. "אדון לוי לא התעורר משנת הצהריים?" שואל אבא בציניות את גניה, המוכרת הוותיקה שמצטופפת לצדם. אבל הנה הוא מגיע, רטוב ומתנשף ומסביר ש"אגד" איחר, פותח את שלושת המנעולים ומדליק את החשמל. ריח הפוליטורה מהמדפים מכה בנחיריים.

הילד, רועד מקור, מודד חליפה קצרה מטרילין ("זה מגרד!" הוא אומר. "אתה תתרגל", עונים לו) בצבע בז' עם כיסים חומים וכפתורי מתכת. "המילה האחרונה מאירופה", אומר אדון לוי. אחותו מודדת חצאית קפלים אדומה וחולצה חגיגית עם צווארון תחרה מעומלן. עוד מעט ילכו ל"המשביר" לקנות סנדלים, ואחר כך להסתפר.

יום לפני ליל הסדר, 7:00

"ילדים, קומו, אבא עושה פליט", אומרת אמא, מבהילה אותו ואת אחותו מהמיטה בפיג'מה לאמבטיה, מנצלת חלון הזדמנויות בו אבא עדיין בבית, עם האוטו של המפעל, ויכול לצאת חצי שעה מאוחר יותר. אבא לוקח את המרסס הכתום ועובר על הפנלים, פינה אחרי פינה. אמא מוכנה עם המטאטא, על כל צרה. הילד עומד מעל האמבטיה, מתבונן בקרפיון ששוחה בה כבר יומיים.

בעוד רגעים, כשאבא יגמור עם הפליט, הוא יילקח למטבח, שם יסיים את חייו בחבטה של פטיש השניצלים. הבצל והגזרים כבר מקולפים, הסיר הגדול כבר על הגז. עוד מעט יתפשט בבית הריח המתקתק המיוחד, ויגיע עד לחדר המדרגות. השכנים מלמעלה יסתמו את האף כשיירדו למטה: "היא שוב עושה דג ממולא, הפולנייה", הם יגידו.

20/4/1970, יום שני, ערב פסח, 17:30

הילד מכפתר את החולצה החדשה, מתבלבל בסדר של הכפתורים ומתחיל מחדש. מהטרנזיסטור נשמע קולה של הזמרת נחמה ליפשיץ, שרה "כחול ולבן, זה צבע שלי", בתוכנית "שלח את עמי" שמוקדשת ליהדות הדממה. מדי פעם גובר עליה רעש מטחנת הבשר, בה טוחן אבא את החזרת, חבוש במסכת גז שהביא מהמילואים.

אמא יצאה סוף סוף לכמה דקות מהמטבח, עיניה דומעות בשל אדי החזרת. היא מחליקה בפעם האלף את מפת השולחן הצחורה ומניחה עליה בקבוק "יין קונדיטון". סרוויס פסח החגיגי מפאר את השולחן. את הצלחת הסדוקה היחידה היא הניחה במקום בו היא תשב, ליד פתח המטבח. ממילא לא תצליח לאכול דבר הערב.

הילד משנן "...שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין", מקווה שהשנה לא ישתפן ויצליח לשיר מול כולם. הוא חושב על בן דודו הגדול גדי, שמחכה בכל שנה לקטע בהגדה - "עד שדרשה בן זומא, שנאמר...", ואז מגחך ומכניס לו מרפק בצלעות. גיחי גיחי צחוק של פסיכי, הילד חושב, ונזכר במרפקייה הכואבת. בשנה שעברה הוא נרדם בכיסאו באמצע "ויהי בחצי הלילה", למרות הדפיקות על השולחן, והתעורר בבוקר במיטתו, לבוש בפיג'מה, בגדי החג מקופלים על הכיסא.

החזרת מוכנה, אפשר להיכנס למטבח. הוא רוצה לומר להוריו שהשנה לא ישיר "מה נשתנה". הוא לא אשם שהוא הנכד הכי צעיר, אולי פעם אחת אחותו תחליף אותו? אמא מסתובבת אליו, פניה מאירות. "איזה ילד גדול! כמה אתה חגיגי!", היא אומרת. היא שולחת ידה לקערה: "בוא חמודי, תטעם מהקניידלך ותגיד לי איך הם יצאו".

זכרונות וניקיונות

בימים בהם לא היה שואב אבק בכל בית, ושואבי אבק רובוטיים עדיין לא הסתובבו לנו בין הרגליים, היו מנקים את השטיחים בעזרת חבטות עזות במחבט עשוי במבוק, שלימים הוחלף בכזה מפלסטיק. הפעולה הרועשת שהעלתה ענני אבק גרמה לא פעם לסכסוכי שכנים. בשנות ה־90 חוקק חוק למניעת רעש שאסר על חביטת שטיחים בין שתיים לארבע.

וככה היו מעמלנים חולצות: אחרי כביסה בהרתחה, עם פתיתי סבון כביסה של "שמן", היו מוסיפים למי השטיפה קמצוץ "כחול כביסה" שמעניק בוהק צחור לבגדים, ואבקת עמילן (שיוצרה במפעל "גלעם" שבקיבוץ מענית). הכבסים שנתלו בשמש היו יורדים מהחבל נוקשים כמו קרשים, ואז היה צריך לגהץ אותם בחום גבוה.

בימי טרום ההקפאה העמוקה, כשהפריזר יכול היה להכיל שתי חבילות גלידה ומגש קוביות קרח בערך, לא היה אפשר להקפיא בשר ודגים. עקרות הבית הזדרזו לקנות את הדגים הטובים כמה ימים לפני הפסח, ושמרו אותם חיים באמבטיה או בגיגית ענקית עד שהגיע זמן הבישול.

אחרי מלחמת ששת הימים, היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לבריה"מ נותקו, והשלטונות מנעו את עזיבתם של היהודים לישראל. מסורבי עלייה רבים נשלחו לגולאגים והפכו לאסירי ציון. את הקמפיין הבינלאומי למען היהודים ליוותה הסיסמה "שלח את עמי". השיר "כחול ולבן" שחיבר ישראל רשל למקהלת הגימנסיה בקובנה, היה להמנון יהדות הדממה. ב־1969 עלתה לארץ זמרת היידיש הנודעת נחמה ליפשיץ. הביצוע שלה ל"כחול ולבן" היה המזוהה מכולם.

גם פיתות לא היה אפשר להקפיא, ובפסח היו נוסעים לנגב פיתה עם חומוס ביפו, בעיר העתיקה בירושלים ובעיר התחתית בחיפה, נסיעה שלוותה ברגשי אשם ובתחושת ניצחון במידה שווה.

  • תצלומים מהאלבומים הפרטיים באדיבות שרית שני, גלי נבון, צפורה וחיים עמית, אלי כהן, הדס גרטמן.
  • תצלומי פריטים: גידי שרון, באדיבות מוזיאון "חצר ראשונים" בקיבוץ עין שמר. תצלומים נוספים: לע"מ, אייל לנדסמן