היא הייתה תמיד בוטה, נועזת, חדת לשון ומהירה, וגם כשעזבה את הפוליטיקה לא נעלמה ולא השתתקה. אולי משום כך מפתיע לגלות שהשנים חלפו כה מהר, מלאו לה 80 והיא הפכה לזקנת השבט שלנו. האמת, התגעגענו אליה, אל שולמית אלוני. אז הלכנו לברר מה שלומה, וגילינו שהגוף קצת בוגד - אבל הראש בסדר, וכרגיל, יש לה מה להשמיע ומה לומר לנו.
-"נכון שאת היית ב'חרות"?' ניגש אחד מבאי סניף קופת חולים בכפר שמריהו לשולמית אלוני.
-"נכון שאתה חושב שאני גאולה כהן?" היא משיבה לו.
-"את לא גאולה כהן"? תמה האיש, אבל ממשיך לנסות: "אה... את מישהי אחרת... את שולמית אלוני!" הוא פוסק בשמחה.
זו לא הפעם הראשונה שמבלבלים בינה לבין גאולה כהן - שתי אידיאליסטיות, הפוכות זו מזו בכל עניין ודבר הנוגע לדרכה של החברה הישראלית. "עד היום גאולה כהן רוצה להרוג אותי," היא אומרת.
על מה?
"על זה שאמרתי לה פעם שאם לח"י הם לוחמי חירות ישראל, אזי 'הם,' לוחמי חירות ישמעאל, הם המקבילים שלנו".
בצר לנו, למי נלך?
אל זקני השבט. אל שולמית אלוני, האישה שהייתה סמן מהפכני לרבות שיבואו אחריה, גם אם הן בקצה האחר של המפה הפוליטית. אישה חכמה ומשכילה, בוטה ונועזת, שהעזה לעשות ולשנות פני דור שלם והציבה בפני החברה הישראלית שאלות נוקבות בכל הנוגע לזכויות האזרח, מעמד האישה, הכפייה הדתית.
אישה שיסדה את המועצה הישראלית לצרכנות, העניקה במשך שנים הגנה משפטית חינם לנזקקים, כתבה ספרים, לימדה, וכל זה רק חלק מצומצם מעשייה מתמשכת של פוליטיקאית ישרה שהרגיזה במילותיה גדולי אומה והציבה בפניהם מראה קריסטלית של אמיתות, שלא פעם התנפצו לה בפנים.
המרחב האינטימי שלה הוא בית כפרי בפאתי כפר שמריהו, אליו באה עם בעלה לפני קרוב לשישים שנה. לא היו אז מים. לא היה חשמל. ולא רחוק, במרכז הכפר, נבנו שיכוני הקצינים, "אבל אני אמרתי אז לראובן אישי שאני לא רוצה לגור בשום שיכוני 'למה למה:' 'למה הילד שלי כזה ושלו כזה' ו-'למה יש לה בית כזה וגינה כזו.' רציתי לגור בקצה, במקום שאף אחד לא יבוא אליי בנעלי בית ולא יספר ולא ירכל."
זה מקום יוקרתי של אנשים עם כסף."לא אז. באותם ימים אני הייתי מורה וראובן היה עובד מדינה שיצא מהקיט בוץ עם שני זוגות מכנסיים, שתי חולצות וסדין. אני יודעת, חושבים שאני הכי עשירה בארץ. מאיפה אהיה עשירה? אני חיה מפנסיה וחיה בסדר."
בחדר האירוח הספון עץ יש אלפי ספרים על המדפים, על הספה, מתחת לספה ועל שולחן העבודה. על הקירות תלויות יצירות אמנות ותצלום היסטורי מהסכם קהיר ,1994 שבו ערפאת עומד כילד נעלב ומסרב לחתום מול עיניהם הפעורות של גדולי אומות העולם. מפות השולחן עשויות רקמה ואריגה והכול עטוף בצמחייה שופעת.
כאן, בחצר, ערכה את החתונה האחרונה, לאיתי טיראן ולמלאני פרס. את אורלי וילנאי וגיא מרוז חיתן בנה אודי, "כי אני כבר לא עושה את זה," היא מפתיעה ומתיישבת על כיסא עטוי ברקמת גובלן.
את וגובלן?
"כן. בצעירותי רקמתי וארגתי, ועוד קודם לכן, בבית הספר, עבדתי בדיר, עשיתי גז לכבשים, כיבסתי את הצמר, צבעתי, ויחד עם שלומית לוקר, שעד היום היא חברה שלי, הלכנו לסבוטניקיות שגרו לא רחוק משוק הכרמל והן לימדו את שתינו לעבוד בכישור.
ארגנו שטיח יפה להנרייטה סולד והבאנו לה, וכשהיא מתה רצינו את השטיח בחזרה, אבל משה קול לקח אותו. עשינו גם נעלי בית לסופר משה סמילנסקי. נסענו אליו לרחובות, דפקנו בדלת, ואמרנו: 'באנו אליך לתת לך נעלי בית.' הוא נורא שמח. אירח אותנו כאילו היינו שתי מלכות."
היה לי שיער בשביל ארבעה ראשים
בסוף ינואר 2009 חגגו לה יום הולדת 80 במועדון "צוותא" בתל אביב. את החגיגה ארגן יוסי פרוסט, חבר ותיק שלה. הייתה הופעת מחול והקרינו קטעים ה"אזרחית אלוני" שעשתה העיתונאית ענת סרגוסטי, אבל אל חשד, זה לא היה יום הולדת של נוסטלגיה מתוקה, המחבקת את העבר. גם עכשיו, ממרומי גילה, זה לא עושה לה את זה. הבו לה, לשולמית אלוני, דיון עסיסי, כזה שניתן לנעוץ בו שיניים, עם שלל תובנות פוליטיות ומחלוקות, והיא תקבל זריקת אנרגיה לעוד עשרים שנה לפחות.
"היא ביקשה שיהיה דיון," מגלה לנו פרוסט, וכך, בהמשך הערב, התנהל שיח, בהנחייתה של אילנה דיין, עם הסופרים עמוס עוז, א.ב. יהושע ופרופ' רות גביזון, ממייסדות "האגודה לזכויות האזרח" (בת פלוגתא שלי. ביקשתי שתבוא).
איך היה?
"היה לי יום הולדת שמח. היו אנרגיות נפלאות. באו אנשים שאני אוהבת ושאוהבים אותי. רציתי לדבר על תקופת הבחירות, אבל יום לפני זה היה מאמר בעיתון שתקף את הסופר עמוס עוז על כך שבהתחלה תמך במבצע בעזה ואחר כך אמר שצריך להפסיק, ואילנה דיין כיוונה את כל הדיון לעניין המלחמה וכמעט לא נתנה לי לדבר."
נעלבת?
"לא נעלבתי, אבל היא ממש סתמה לי את הפה. למחרת טלפנו אליי. אמרו לי שהרגישו בזה."
קשה לייחס לה שמונה עשורים. את רעמת התלתלים הבהירים מחליפה תספורת קצרה. "די, היה לי שיער בשביל ארבעה ראשים. השיער התחיל לנשור, אז אני אוספת אותו."
את החליפות מסרה מזמן. מעיל פרווה שהשאירה לה אמה נגזר ונתפר. "עשיתי ממנו תחפושות לפורים לילדים. חשבו שהשתגעתי. לא ידעתי להעריך את הפרווה, אבל זו הייתה תחפושת נהדרת." הטלפון מצלצל. על הקו חברה. "יש לי כמה חברות עוד מימי מתושלח, הן לא ישאירו אותי בלי שני טלפונים ביום. אחד לא מספיק? אבל לא חשוב. הן רוצות לדעת מה שלומי."
ומה שלומך?
"הראש עובד, אבל הגוף קצת בוגד. יש לי אי ספיקת לב, ולכן יש חשש שהצטברו לי נוזלים בריאות. יש גם קשיים בנשימה".
היא עדיין שוחה בבריכה, צועדת עם הכלב וגם מתעמלת פעמיים בשבוע עם מאמנת. לפעמים היא מדליקה את המחשב. "המפלצת הזו," היא מכנה את הקופסה הניצבת בפינת העבודה. לא מזמן נסעה עם נכדתה ליערות הכרמל, לחגוג לה יום הולדת, "וכששבתי מצאתי 480 מיילים בדואר הנכנס. מיד סגרתי. אני לא יכולה להסתכל על זה כבר".
התביישתי בשביל שמעון פרס
בשנת 1973 הקימה אלוני את מפלגת "רצ," שמאוחר יותר חברה ל"מרצ," ובבחירות של 1994 זכתה במספר הקולות הגבוה ביותר שזכתה לו אי פעם. היא הצטרפה לממשלתו של יצחק רבין, תחילה כשרת החינוך, ואחר כך כשרת התקשורת, התרבות והספורט, ובסופו של דבר עזבה את הכנסת בטריקת דלת והתפטרה מהנהגת המפלגה.
בזמן שעבר מאז, המשיכה לעסוק בכתיבה ובהוראה אקדמית בפקולטות למשפטים. ביום האישה הבינלאומית האחרון הרצתה במכללת בית ברל בנושא מעמד האישה, וכעבור ימים ספורים נשאה דברים בכנס על מורשתה של רוזה לוקסמבורג, המהפכנית הפמיניסטית מרקסיסטית מתחילת המאה שעברה. "שתי הגיבורות הנשיות של ילדותי היו מאדאם קירי ורוזה לוקסמבורג," היא מגלה.
היא נמנתה בעבר עם נשות "מחסום ווטש," וכיום לוקחת חלק ב-"יש דין," נשים הנוסעות אל המחסומים בשטחים ומנסות לעזור לאזרחים פלסטינים הנמצאים במצוקה. "כמעט הרגו אותי שם אלה שרודפים אחרינו," היא מתכוונת למתנחלים פורעים.
כבר היו גם איומים על חייה. "הנה," מצביעה אלוני על החלון הפונה לגינה, "קרוב של הרב לוינגר בא לכאן עם שקית רימונים. המשטרה שאלה אותו 'מה אתה עושה,' והוא אמר: 'באתי להחזיר אותה בתשובה.' אחר כך היו פה בגראז' מאבטחים."
לא הדת ולא המפלגות הדתיות הן אלה שעושות לה צמרמורות. זו הכפייה. כשהגיעה לכנסת השישית, צעירה לבושה בשמלה סגורה עד צוואר, ללא מחשוף אך גם ללא שרוולים, קמה צעקה. "אברהם כ"ץ מאגודת ישראל עשה סקנדל. צילמו אותי בכל העיתונים ולמחרת שלחתי לו זר פרחים וכתבתי תודה. פרסום יותר טוב מזה לא יכולתי לקבל. אחר כך נהיינו חברים, אפילו הגשנו כמה הצעות ביחד."
עם הח"כים החרדיים פרוש ואברהם שפירא הייתה מחליפה מילים ביידיש. "אנשים מעריכים אדם שיודע." דווקא שמעון פרס, שגם ככה יש לה עליו בטן מלאה, עוד מהימים שעזב את מפלגת העבודה והצטרף לשרון, לא הצליח לרכך את כעסה. "כשנבחר לנשיא הלך עם הכיפה לרב הזה... נו... הסטנדאפיסט הזה שעושה הצגות. (הרב עובדיה יוסף ו.ה). "ולא רק שהלך אליו, אלא גם אמר עליו 'האיש הכי חכם' ואחר כך פנה לציבור בטלוויזיה ואמר 'תשמרו מצוות.' התביישתי בשבילו כנשיא המדינה. הרב היה צריך לבוא לנשיא, לא להפך."
הקמפיין של מרצ לא הצליח
כזו היא. תמיד ישירה. כשהחלה את הדיון על זכויות האזרח בכנסת, סיוע משפטי לנזקקים וחתונות לצעירים, אמרה לה גולדה מאיר שזכויות האזרח זה עיסוק אגואיסטי, בורגני, ליברלי, "וכאשר גולדה אמרה לי: 'אני חושבת ש,'... מיד עניתי לה: 'לא אכפת לי מה את חושבת אלא מה אני חושבת. לא באתי לכנסת לשבת אלא כדי להילחם על משהו."'
מה את חושבת על התרסקותה של מרצ בבחירות האחרונות?
"באתי, אמרתי להם שאני עומדת לרשותם, אבל כלום. גם כשהיה מתח ביני לבין יוסי שריד, כשהוא עמד בראש התנועה, הוא ידע להשתמש במוניטין שלי והייתי באה לפורומים שונים מפני שהתנועה הייתה חשובה לי. היה לי מוזר למה הם השאירו לליברמן להתעסק בנישואים אזרחיים, ולמה הם לא קשרו נישואים אזרחיים עם בתי קברות אזרחיים, ולמה מרצ לא דיברה במסע הבחירות על רפורמה בחינוך, ומעמד המורה, ודיור ציבורי, ודירות זולות - הרי בזה הם רוצים להצטיין. כל דגם הקמפיין של מרצ לא היה מוצלח. צריך היה להציג רעיונות".
יש מישהו שמתאים היום להנהיג?
"אני לא רואה היום מישהו שיכול להיות מנהיג שלי. קורים פה דברים נוראיים. אני חושבת שאנחנו חברה לא סימפטית."
אין לך שום דבר טוב לומר?
"כשהממשלה הפקירה את האזרחים במלחמת לבנון השנייה, הייתה התגייסות אזרחית לתפארת. זו התקווה הגדולה שלי."
לאחרונה יצא לאור ספרה "דמוקרטיה באזיקים" (הוצאת "עם עובד") בו היא מסבירה את כלל חוליי החברה הישראלית בהיעדרה של חוקה, ושוזרת לאורכו הוכחות לניצחון הזרם האורתודוקסי על הערכים.
בספר היא טוענת כי ההבטחות שניתנו במגילת העצמאות נמחקו בעקבות חתימות מטעמים קואליציוניים, וכי מרבית מציוויי מגילת העצמאות כבר אינם מתקיימים.
ספר פסימי.
"לא, זה לא ספר פסימי. זה ספר שקורא לאנשים להתעורר, לעשות משהו".
שתי תמונות ילדות מוקדמות הציתו את מה שהפך ברבות הימים נר לרגליה. האחת מ-1936: "גרנו בשכונת נווה שאנן בתל אביב עמדתי על המרפסת. הייתה אז סיסמה שאמרה שאסור לקנות אצל ערבים אלא רק תוצרת הארץ, וראיתי למטה ערבי עם עגלה שמוכר ביצים וירקות. באו שני בריונים והפכו לו את העגלה."
התמונה השנייה היא מראשית שנות הארבעים. "בכיתה ט' הגיעו ידיעות על מה שקורה ליהודים באירופה. הייתה שעת בין ערביים, והמורה פוקס סיפר לנו, ואני, בדמיון שלי, ראיתי את אלברט איינשטיין, שהיה יליד גרמניה, ודמיינתי איך משפילים אותו ומתעללים בו. נשבעתי לעצמי שאלחם שלא ידכאו אנשים ולא ישפילו, ואחר כך קראתי המון. קראתי את 'האמנה החברתית' של רוסו, וכתבים של רוזה לוקסמבורג, וידעתי את 'המניפסט הקומוניסטי' בעל פה, ואת כל הספרים שדיברו על חירות האדם וחופש האדם. אימצתי את ארבע החירויות של רוזוולט: חופש ביטוי, חופש אמונה, חירות מפחד וחירות ממחסור, כלומר, רווחה."
אמא הייתה אישה מקסימה
היא נולדה בשנת 1928 לאידה (יהודית), תופרת, ודוד אדלר, נגר, נצר למשפחת רבנים. הוריה היו סוציאליסטים. בבית היו ספרים, מוזיקה, עיתונות בבחינת לחם חוק. בילדותה התגרשו הוריה ולאחר מכן שבו לחיות יחד. שולמית ואחיה הצעיר ממנה, מרדכי, נשלחו ללמוד בכפר הנוער בן שמן. האח טבע שם בבריכה. אמה נפטרה כשהייתה בת 58, לקתה בהתקף לב.
מספר שנים לאחר מכן נפטר האב. "הוא איבד את משפחתו בשואה, וכל כך כעס שרצחו אותם, שביקש שיקברו אותו עם הישבן למעלה, כמחאה נגד אלוהים." מותם הותיר בה תחושת יתמות עמוקה. "אמי הייתה אישה מקסימה. יפה מאוד. היה לה קול נהדר. היא הייתה שרה נפלא. אריות. אופרות שלמות. גם אבי שר נהדר. הוא אהב אותה מאוד."
והיא?
"היא התאהבה בכל מיני אנשים. הייתה אישה רומנטית. היה לנו פה, בחצר, עץ מימוזה עם פריחה יפה והיא הייתה יוצאת וקוראת: 'אווו, כמה אני אוהבת פרחים.' היו לה גם קרינולינות ושמלות."
את האהבה הראשונה חוותה אלוני בגיל .15 זה היה מוטק'ה ליפקין, בן קיבוץ אלומות, שם שהתה תקופה מסוימת בנעוריה. הוא נפל במלחמת השחרור, בקרב על מבואות ירושלים. יחד בילו בפוריה, שם ישבה קבוצת אלומות, ובביתניה תחתית, שסופחה לקיבוץ.
באותם ימים למדה בסמינר למורים בבית הכרם בירושלים, הייתה בורחת לאהוב נעוריה. הוא היה שומר שדות, והם היו רוכבים על סוסים, מטיילים ברגל לאל־חמה שבגולן. הייתה להם אפילו סוכה במרומי עץ אקליפטוס על שפת הירדן, שם נהגו להתבודד. אחר כך בא לירושלים, והם התגוררו יחד באותו חדר. היא הייתה אז בת 16, "והמורים שמחו מפני שכבר לא הייתי נעלמת להם."
גם הוריה, שהיו אז בצבא הבריטי, קיבלו את אורח חייה. "הייתי עצמאית. הם ידעו תמיד איפה אני נמצאת. זה מה שהיה חשוב." את החופש הזה והעצמאות הזו העניקה ברבות הימים לילדיה. "לא הכתבתי לילדיי שום דבר. היינו משוחחים."
פרחים וקפה למיטה
ב־1951 החלה ללמד בבית הספר המקצועי לבנים "שבח" בתל אביב. הבניין שימש בשעות הערב אכסניה לבית הספר למשפט ולכלכלה. היא החליטה לחבוש את ספסל הלימודים בערב, כסטודנטית למשפטים, ועסקה גם בחלוקת מזון ובגדים לאנשי המעברות בסביבה. באותו חורף פגשה את ראובן אלוני, בן למשפחת מייסדי קיבוץ אלונים, מג"ד במלחמת העצמאות ואחד ממייסדי מינהל מקרקעי ישראל. זה היה בקפה "כסית" בתל אביב.
קראתי פעם ראיון שבו הוא סיפר שהתרגש מהחתיכה הבלונדינית.
"נו, זו אני שהתחלתי איתו."
באמת?
"טוב, תקשיבי מה היה," היא מזדרזת לדייק. "היה חורף קר נורא, והיו פה מעברות, והייתי צריכה מישהו שיסע איתי כדי להביא את השמעטס וסיר מלא של מרק לרחוב לוינסקי ואחר כך לגבעתיים. הכול נרטב. נכנסתי ל'כסית,' שם ישבו תמיד אנשי בוהמה ואנשי פלמ"ח וכולם הכירו את כולם. לראובן היה אוטו כזה שאפשר היה לפתוח את הכיסא, כדי שיהיה מרחב לכל הדברים שסחבתי." ככה זה התחיל.
איזה נישואים היו לכם?
"הוא היה מביא לי פרחים. לפעמים היה מעיר אותי עם פרח וקפה למיטה. ראובן הכין ארוחת בוקר לבית הספר ולקח את הילדים כשהתעצלתי לקום. אני עבדתי עד מאוחר בלילה. לפעמים, כשלא היה יכול לנהוג, אני הייתי נוהגת ותוך כדי נסיעה הוא היה מוציא את הניירות שלו ועובד. נתתי לו תחושה של 'נהגת בוס,"' היא משועשעת מן הזיכרון.
הוא היה ביטחוניסט, עובד מדינה. בוודאי רחוק ממך בדעותיו.
"הוא פרגן לי ונתן עצות טובות. ראובן הקים את מינהל מקרקעי ישראל, אדמות שהיו של ערבים, והיו אצלנו חילוקי דעות וצעקות עד לב השמים, ואחרי הוויכוחים היינו הולכים לאכול ארוחה טובה. עד היום חסרים לי הוויכוחים איתו."
ויכוחים אישיים?
"לזה לא נשאר זמן בכלל."
ראובן אלוני נפטר מסרטן לפני עשרים שנה, בדיוק ביום בו הוחלט להחזיר את טאבה. "זה סיפור עצוב," היא אומרת, "מפני שהוא היה ראש מינהל מקרקעי ישראל בסיני, ובכל פעם שהיה דיון להחזיר את סיני, הוא קיווה שאת טאבה לא יחזירו. הוא היה חולה, ידע שאי אפשר להתעקש ושטוב שיהיה שלום, אבל הוא היה משפטן ומצא סימוכין שאסור להחזיר. יצחק שמיר אפילו השתמש בזה בנימוקים שלו. ביום שהוחלט שמחזירים, הוא מת. החזקנו ידיים. זה היה עצוב מאוד."
הג'ינס החליפו את השמלות
מאז, עשרים שנה, היא חיה לבד, מבחירה אישית ומודעת, שמאחוריה, יש רושם, מסתתר אושר לא קטן, אישי, פנימי. "לבד זה חופש. אין לי שום מילה אחרת. לשכב על כיסא נוח, ללכת לשחות, לעלות לחדר לישון קצת כשמתחשק לי, לקרוא ספר. זו היכולת לא לעשות כלום ולהסתכל בשמים."
חשבת על בן זוג אחר? ניסו להכיר לך? ניסית את?
"מכירים אותי. אני מכירה אנשים. אבל אם את לא מפלרטטת ולא מגיבה, אז זה לא קורה. טוב לי ככה. תמיד אהבתי להיות לבד, גם בנישואים. אני עבדתי לי פה, בפינת העבודה, והם ישבו שם," היא מפנה אצבע לפינה בסלון. "מדי פעם הייתי 'בורחת' לאילת כדי להיות לבד".
ראובן היה איש עסוק ולכן קיבל את זה בהבנה. הרי לא סתם נסעתי. תמיד היה לי משהו לעשות." היא מתגוררת בחצר אחת משותפת עם בנה דרור ובני משפחתו, "וכשאני צריכה שיגזמו עצים, הוא גוזם." שומרת על פרטיותה ופרטיותם. "כולנו דופקים בדלתות. רק לנכדים שלי מותר להיכנס בלי לדפוק בדלת ולעשות מה שהם רוצים."
בנה, דרור אלוני, הוא ראש המועצה המקומית כפר שמריהו. הבן נמרוד אלוני הוא פרופסור, מרצה ואיש חינוך, והבן אודי אלוני הוא אמן ובמאי. יש לה שמונה נכדים ושלושה נינים.
את מבשלת?
"לפעמים, רק בהתקפות. יש לי מבשלת ויש פה מעדנייה קרוב לבית, ואני בעיקר קונה במו ידיי או מזמינה את כולם למסעדה טובה. כשהילדים שלי היו קטנים, אמי התגוררה אצלנו בבית ועד היום הם זוכרים את טעם השניצלים של סבתא אידה."
נראה שכל השנים שמרת על מראה ייחודי, השמלות, התכשיטים, השיער השופע."אסתטיקה חשובה לי, אבל לא צריך להגזים. אני לא יודעת להתאפר. עד היום, כשאני מופיעה בטלוויזיה, מאפרים אותי, וזה התענוג שלי. אני גם אוהבת שמלות וחצאיות. אמי נהגה לתפור לי, ועכשיו הם מונחים כבר שנים בארון. אני נהנית מאוד מג'ינס".
אנחנו נפרדות בשבילי השכונה הפסטורלית. לצדה הולך הכלב. הרבה טיולים עשתה אלוני. "נסעתי לדרך המשי עם חברים, ולטורקיה ואירלנד וצרפת. תענוג גדול. בארצות הברית הייתי בלי סוף כמרצה, אבל מכל המקומות הכי אהבתי את הבית. פה, בקו ישר מהבית, יש בית קברות, ואני כל הזמן מתלוצצת ואומרת שאם יקברו אותי שם, אוכל לראות את הבית."
