המאסטרים של הסקס

הם היו נחושים, הם היו חדשניים, הם היו נועזים ועיקשים. בלעדיהם, הסקסולוגיה המודרנית לא הייתה מה שהיא כיום. ואיזה חיים מרתקים הם ניהלו. מאסטרס וג'ונסון נחשבים לחלוצי חקר מיניות האדם, והחשובים שבהם.

נכון, אלפרד קינסי היה שם קודם: בשנת 1948 הוא פרסם את הספר "ההתנהגות המינית של הגבר" וב־1953 את "ההתנהגות המינית של האישה", שניהם ידועים יותר כ"דו"ח קינסי". אבל מחקרו רחב ההיקף היה סטטיסטי בעיקרו, ואילו מאסטרס וג'ונסון (להלן: מ"ג) חקרו באופן פרטני את התגובה המינית הפיזיולוגית והפסיכולוגית של האדם. לצורך המחקר הם צפו באנשים מקיימים יחסי מין או מאוננים.

ללא תרומתם של השניים, הטיפול המיני כיום היה עדיין מגשש באפלה. באחרונה, חייהם ופועלם של השניים משמשים בסיס לסדרה הדרמתית "סקס של מאסטרס", המשודרת גם ב־yes וגם ב־hot.

הנה 20 עובדות מרתקות על צמד החוקרים:

1. ד"ר ויליאם ה' מאסטרס (1915-2001), רופא נשים, החל את מחקרו ב־1957 במחלקה למיילדות ולגינקולוגיה של אוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס. וירג'יניה ג'ונסון (1925-2013) הצטרפה אליו זמן קצר אחר כך. ב־1964 הם עזבו את המערכת הרפואית הממוסדת ופתחו בסנט לואיס את מכון המחקר שלהם, ללא כוונות רווח, שנקרא בהתחלה "הקרן לחקר הביולוגי של הרבייה" וב־1978 הוסב שמו ל"מכון מאסטרס וג'ונסון".

2. ג'ונסון נולדה בספרינגפילד מיזורי, כבתו של חקלאי עובד אדמה. היא הייתה נשואה ארבע פעמים. בתחילת שנות העשרים שלה התחתנה עם פוליטיקאי ממיזורי והתגרשה כעבור יומיים. אחר כך התחתנה עם עורך דין מבוגר ממנה בשנים רבות וגם ממנו התגרשה. היא עברה להתגורר בסנט לואיס מיזורי, והחלה לעסוק בכתיבה כלכלית למקומון. ב־1950 התחתנה עם ג'ורג' ג'ונסון, מנהיג להקת מועדונים, ומנישואים אלה נולדו סקוט וליסה. השניים התגרשו אחרי שש שנים.

3. מאסטרס וג'ונסון נפגשו כאשר מאסטרס שכר את שירותיה של ג'ונסון כמתאמת מחקר. הוא היה נשוי באותה תקופה למרי ג'ונס, ונולדו לו ממנה שני ילדים. ב־1971 התגרש ממרי כדי לשאת לאישה את וירג'יניה. כשהצטרפה למחקר, הייתה וירג'יניה זמרת מועדונים בעלת השכלה מוזיקלית שחלמה על קריירה אופראית, אך ללא כל הכשרה במדעי ההתנהגות. היא החלה בלימודי סוציולוגיה, אך מעולם לא סיימה אותם.

4. בין 1957 ל־1965 תיעדו מ"ג את נתוני המעבדה הראשונים על האנטומיה והפסיכולוגיה של התגובה המינית, המבוססים על הסתכלות ב־382 נשים ו־312 גברים, מה שהם הגדירו כ"עשרת אלפים מחזורים שלמים של התגובה המינית". בין השאר הם התמקדו בתהליך העוררות המינית אצל האישה, ותיארו בראשונה את העובדה שהרטיבות נובעת מהנרתיק ולא מצוואר הרחם, כמו שחשבו עד אז. הם גם הוכיחו שהתגובה הגופנית לאורגזמה היא זהה, בין אם הושגה על ידי גירוי הדגדגן ובין אם על ידי חדירה לנרתיק, בניגוד לסברה של זיגמונד פרויד. עוד הוכיחו כי חלק מהנשים מסוגלות להגיע גם לריבוי אורגזמות, והפריכו בכך את הדעות הקדומות שהיו קיימות אז סביב הנושא.

5. מ"ג היו אלה שהגדירו את שלבי התגובה המינית, מודל שמשמש כיום את הסקסולוגים לאבחון ולטיפול בהפרעות בתפקוד המיני. ואלה שלבי התגובה המינית:

1. התעוררות, 2. מישור (פלאטו), 3. אורגזמה, 4. רגיעה. המודל שלהם הוכיח כי אין משמעות להבדלים שהציע פרויד בין האורגזמה הדגדגנית לזו הנרתיקית: תגובת הגוף דומה על אף שהגירוי מתרחש באתרים שונים. ממצאיהם הוכיחו גם שגבר זקוק לזמן התאוששות עד שיוכל להגיע שוב לזקפה ולפליטת זרע; ואילו נשים אינן זקוקות להתאוששות כזו.

6. הם היו הראשונים שתיעדו את ההתכווצויות הקצביות של איברי המין בזמן אורגזמה אצל שני המינים, שבהתחלה מתרחשות כל 0.8 שניות, ואחר כך יורדות בעוצמתן ובמקצבן. הם אף פיתחו סוג של "פוליגרף" שרשם מדדים גופניים המשתנים תוך כדי פעילות מינית (לחץ דם, טמפרטורה, הזעה וכו'); וסוג של "טלסקופ" להסתכלות ישירה על מה שקורה בתוך הנרתיק.

7. הנשים הראשונות ששימשו כנושא למחקרם היו זונות. מ"ג הסבירו שהיצאניות מהוות קבוצה יחסית מבודדת חברתית, שיושבת על מטען מידע חשוב על המיניות ומוכנה ברצון לשתף פעולה. הקבוצה הראשונה מנתה 145 פרוצות. בהמשך מחקרם, גויסו 382 נשים ו־312 גברים, אנשים מן השורה. רובם היו לבנים בעלי השכלה גבוהה, וחלקם הגדול היו זוגות נשואים.

8. השיטות שבהן השתמשו לא היו מקובלות לפני כן, וגם לא אומצו מעולם אחר כך על ידי חוקרים: גברים ונשים חוברו יחד לזוג בצורה שרירותית, על ידי החלטתם של החוקרים. שיטות אלה נחשבו אז ונחשבות גם כיום כלא מוסריות ולא אתיות. גם תצפית ישירה באנשים המקיימים יחסי מין אינה מקובלת כיום, אף לא למטרות מחקר.

9. הם היו גם ראשוני החוקרים של המיניות בגיל מבוגר. הם הגיעו למסקנה שאצל אנשים עם בריאות סבירה, פרטנר זמין ועניין זוגי, אין גבול עליון של גיל שבו העניין במין נעלם. עם זאת, הם תיעדו את השינויים המתרחשים עם הגיל: גברים מבוגרים זקוקים לזמן ממושך יותר ולגירוי ישיר יותר כדי להגיע לזקפה; האישה המבוגרת זקוקה לזמן ארוך יותר כדי להגיע לסיכוך הנרתיק, וכמות נוזל הסיכוך יורדת עם הגיל. זוגות בשנות השבעים לחייהם שנבדקו אצל מ"ג הוכיחו שהם מסוגלים להגיע לעוררות ולאורגזמה. הממצאים אושרו במחקרים אפידמיולוגיים מאוחרים יותר.

10. כאשר מאסטרס נשאל בזמנו למה בחר בג'ונסון כאסיסטנטית שלו למרות שלא הייתה לה כל הכשרה קודמת, הוא אמר בחצי הומור: "הייתי זקוק נואשות לעוזרת מחקר, לאישה אינטליגנטית בעלת חשיבה מקורית. נשים מתחום הרפואה חוו אז מספיק טראומות משל עצמן, כך שלא יכולתי לבקש מהן להצטרף לעבודתי". עם זאת, הוא ביקש להדגיש פעמים מספר שג'ונסון זכתה בשני תוארי דוקטור של כבוד במחקר מדעי.

11. מאסטרס לא היה איש חברותי במיוחד, אבל היה נבון מספיק להבין זאת ולעמוד על הצורך שתהיה לידו אישה לידו במהלך המחקר. גם בחברה לא היה ידידותי, ואפילו להפך: ג'ונסון מספרת שכאשר היו להם אורחים בביתם הפרטי, נהג מאסטרס לנטוש די מהר את האורחים ולפרוש לחדר העבודה שלו. "האורחים היו מתחילים תמיד לשאול אותי שאלות על סקס, וזה היה די מייגע", הסביר לימים.

12. שני ספריהם המהפכניים "התגובה המינית האנושית" ( Human Sexual Response) ו"חוסר ההתאמה המינית האנושית" (Human Sexual Inadequacy) היו לרבי מכר ותורגמו ליותר משלושים שפות.

13. מ"ג מצאו עצמם בעין הסערה הציבורית כאשר פרסמו ב־1988 (יחד עם ד"ר קולודני) את הספר "משבר: התנהגות הטרוסקסואלית בעידן האיידס". הם ספגו ביקורות קשות משום שטענו כי האיידס מתפשט בקרב האוכלוסייה ההטרוסקסואלית הרבה יותר מכפי שקרה במציאות. על כך אמרו השניים לימים: "מעולם לא פרסמנו תוצאות מחקר שנערך במשך פחות מעשר שנים. זה היה היוצא מהכלל היחיד והתברר שטעינו".

14. עוד נושא שנוי במחלוקת היה גישתם להומוסקסואליות. בין 1968 ל־1977 ניסו השניים לרפא הומוסקסואליות (שבאותה תקופה נחשבה להפרעה נפשית, הכלולה בספר המחלות הפסיכיאטריות). הם אפילו דיווחו על 71 אחוזי הצלחה בהפיכת הומוסקסואלים להטרוסקסואלים, ממצא שלדבריהם היה תקף שש שנים אחרי הטיפול. האם ממצא כזה לא מעמיד בסימן שאלה גם ממצאים מדעים אחרים שלהם? מכל מקום, כעבור שנים, לג'ונסון היו הרבה הסתייגויות מתוצאות המחקר הזה, והיא אף חששה שמאסטרס "תיקן" חלק מהנתונים.

15. מ"ג היו גם חלוצי הטיפול בהפרעות בתפקוד המיני (לא רק במחקר). הם פיתחו שיטה של טיפול פסיכותרפי קצר מועד, שלדבריהם השיג שמונים אחוזי הצלחה. לפניהם, שיעורי הצלחת הטיפולים היו נמוכים הרבה יותר.

16. ב־1981 השתתף ויליאם מאסטרס בכנס בינלאומי לסקסולוגיה שנערך בישראל. הוא נתן הרצאה שזכתה לעניין רב. מספר הסקסולוגים הישראלים המוסמכים שפעלו בארץ באותה תקופה היה קטן ביותר, והעובדה שחוקר בסדר גודל כזה הגיע לכנס נחשבה להצלחה מרשימה.

17. מאסטרס וג'ונסון התגרשו ב־1992, וכך בא הקץ למחקרם. הפרידה הייתה קורקטית מאוד, ואפילו ידידותית. השניים יצאו יחד לארוחת ערב, ואחריה חתמו על מסמכי הגירושים. ג'ונסון נשארה להתגורר בבית המשפחה בעל שלוש הקומות.

18. הגירושים עוררו תגובות נסערות מאוד בציבור, והשניים קיבלו המוני מכתבים מאוהדים שהרגישו מרומים. "אם אתם לא יכולים לעזור לעצמכם, איך אתם יכולים לעזור לאחרים?", כתבו חלק. אחרים הניחו שלשניים יש בעיות במיניות, והיה אף מי שכתב: "הרגשתי כאילו אמא ואבא שלי מתגרשים". בראיון ל"ניו יורק טיימס" ב־1994 אמרה ג'ונסון: "לא ידענו שזה מה שמרגישים כלפינו. אילו יכולנו, היינו אומרים לכל הדואגים: 'אנחנו באמת עזרנו לעצמנו. עשינו את מה שנחוץ בהתאם לרצונות הברורים והכנים שלנו'".

19. ב־1993 התחתן מאסטרס עם ג'רלדין בייקר אוליבייה, אישה שפגש 55 שנים קודם לכן, במסגרת הלימודים בבית הספר לרפואה רוצ'סטר. אלא שאז הצטלבו דרכיהם רק פעמים בודדות. ב־1993 הוא פגש בה שוב במקרה, "וזו הייתה חוויה מקסימה", אמר בריאיון. ג'ונסון הוסיפה: "הייתה לו הזדמנות לשחזר נעורים, מתקופה שבה עוד לא היה שקוע כל כך בענייני העבודה והמחקר". ג'ונסון לא התחתנה שוב אחרי הפרידה ממאסטרס.

20. מסטרס נפטר בשנת 2001 בגיל 85, כתוצאה מסיבוכים במחלת הפרקינסון שממנה סבל במשך קרוב לעשר שנים. ג'ונסון מתה ביולי השנה בגיל 88, כתוצאה מסיבוכים של כמה מחלות מהן סבלה.