גיבור ספר הילדים הראשון של בר בן יוסף, "העכביש מרסל", הוא עכביש פרנקופיל, שמשקיף על העולם מקצהו של מגדל אייפל ומתפעל מהחיים, עד שיום אחד מתברר לו שהוא אינו חי בפריז וכי המגדל שלו הוא רק דגם מהסוג שנמכר בחנות לתיירים. מרסל ההמום מתעשת, יוצא למסע לעיר האורות, ומצליח, במידה רבה, להגשים את חלומו.
>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק
>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG צפו בתמונות מאחורי הקלעים של הפקת הגיליון החדש, וקבלו הצצה לגיליונות הבאים
היא מכנה את הספר "אוטוביוגרפיה זמנית". גם היא, כמו העכביש שלה, יצאה לכבוש את העולם: לפני שבע שנים היא ובעלה המוזיקאי אלדד גואטה נחתו בלונדון. בכיס היה להם כסף לשלושה חודשים בקושי, ולא היה להם מושג מה לעשות הלאה. היום הוא כותב ומנגן, היא כותבת תסריטים לתוכניות ילדים מצליחות של הבי.בי.סי, ויחד הם מגדלים את בנם יוסף בן החמש.
בר בן יוסף (35) היא בתה של מירי בן יוסף, שהייתה עד לפני עשור אחד השמות הבולטים בעולם הבידור הישראלי. לפני שמונה שנים היא נפטרה אחרי שחלתה בסרטן. בר הייתה משוכנעת שנותרה חסרת משפחה - אלא שאביה, שעמו היו לה רק קשרים רופפים במהלך חייה, הפתיע אותה כשבישר לה שיש לו עוד 11 ילדים מ־11 נשים שונות, והעולם שהכירה התחלף בבת אחת בעולם חדש ולא ברור.
מסיימון וגרפונקל ועד הדייר סטרייטס
הילדות שלה הייתה גדושה בלקוחות של אמא: אריק איינשטיין, שלום חנוך, שלמה ארצי, אייל גולן, אחינועם ניני, אביב גפן, שרית חדד, להקת כוורת, גידי גוב וברי סחרוף, אתניקס, המכשפות, דנה ברגר, עמיר לב ורבים אחרים. מירי בן יוסף הייתה המנהלת האישית של שלומי שבן, וייצגה עשרות אמנים בינלאומיים שהגיעו להופעות בישראל, ביניהם מדונה, יו 2 ושינייד אוקונור. בר זוכרת את האישה הנמרצת עם הרעמה הג'ינג'ית עומדת עם סיגריה ביד אחת ("היא עישנה שלוש חפיסות ביום, כולל במקלחת") וטלפון ביד השנייה, ומנהלת את העולם תוך כדי טיגון שניצלים, בניסיון לשלב את הקריירה המאוד מוצלחת שלה עם ניהול הבית. "ברגע שהיא נכנסה להיריון היא העבירה את המשרד הביתה, וכל מי שהיה בא לפגישות היה גם מקבל אוכל, כמו אצל גולדה במטבח".
פגישה עם סיימון וגרפונקל בגיל ארבע, בילוי במועדון "ליקוויד" בגיל חמש, טיול בתל אביב עם הזמרת נינה האגן ("שלבשה תלבושת מוזרה עם זנב וכולם שאלו אם אני הבת שלה"), בילוי בחוף המערבי בשתיים בלילה עם מרק קנופלר ולהקת הדייר סטרייטס ("התרגשתי בעיקר מזה שאכלתי גלידה באמצע הלילה") או ארוחות משותפות עם מריאן פיית'פול ("שלימדה אותי לאכול בצ'ופסטיקס") היו חלק שגרתי מהילדות שלה, והחברים מבית הספר לאמנויות ידעו שנורא כיף לבוא אל בר הביתה אחרי הלימודים, כי יש הפתעות. ולא מדובר רק במפגשים עם מפורסמים ("כשלאמא היה סכסוך עם השכנים, היא ביקשה מאריק איינשטיין שיעלה וידפוק בדלת שלהם כאילו בטעות ויבקש אותה, כדי שהם יתנו כבוד"), אלא גם ביציאות ספונטניות להופעות ולבילויים. "היא הייתה מסוגלת להעיר אותי ולומר: 'יאללה, בואי, נוסעים ללונדון כי יש איזו להקה שאני צריכה לשמוע'".
את שומרת על קשרים עם מישהו מהלקוחות שלה?
"שלומי שבן, שאמא שלי הייתה גם המנהלת האמנותית שלו, הוא חבר קרוב מאוד. עם אחרים יש המון אהבה, וגם אם הקשר הוא לא יומיומי, אני תמיד יכולה להרים טלפון ולהיפגש". מירי בן יוסף נפטרה בגיל 62, ודווקא כשחלתה, מספרת הבת, היא הייתה צריכה להתמודד עם קשיים כלכליים.
"היא לקחה איזו משכנתה מפלצתית שהכניסה אותה לבור שכל הזמן גדל, היא פרנסה לבד, לא קיבלה מזונות מעולם, וכשהיא חלתה הדבר הראשון שהדאיג אותה היה שיפסיקו לעבוד איתה בדיוק כשהיא צריכה כסף. אז היא פשוט לא סיפרה לאף אחד שהיא חולה".
גם לא לחברים?
"העבודה הייתה החיים של אמא, ולא היה הרבה הבדל בין אנשים שהיא עבדה אתם לבין החברים. היא לא הייתה מסוגלת לספר להם שהיא חולה. כל מה שנשאר זה היא ואני, היחידות שיודעות, וזה היה מאוד כבד. גילו את המחלה שלה כשכבר היו לה גרורות בראש, אשפזו אותה מיד, ויומיים אחר כך ניתחו והתחילו לטפל בסרטן המקורי, סרטן הריאות. היא עברה הקרנות, כימותרפיה וטיפולים ניסיוניים, ובשנתיים האלה הייתי מוקפת במתים ובמחלות. זה היה קשה מאוד ואני ניסיתי לשכנע את עצמי לומר תודה על כל יום שיש לי איתה ותודה על זה שהיא לא נלקחה בבת אחת אלא יש לנו הזדמנות להיפרד".
לא הייתה לך תמיכה בכלל?
"היה לי את אלדד, בן זוגי, והמשפחה שלו. אנחנו יחד כבר הרבה שנים. ולאט לאט, כשלחברים כבר נודע שהיא חולה, גם הם נכנסו לתמונה".
המושג 'אבא' ריק מתוכן מבחינתי
היא למדה, כאמור, בבית הספר לאמנויות בתל אביב, במחזור הראשון, "כשבית הספר עוד היה קטן וניסיוני כמו קיבוץ ולא קשה ותחרותי כמו היום", ודווקא במגמת מחול. איך הגיעה משם לכתיבה? "כשהייתי קטנה כתבתי שירים דיכאוניים. אמא הראתה את זה ליעקב גלעד, שאמר לה לקנות לי מחברת גדולה ולתת לי לכתוב, אז המשכתי".
השירות הצבאי בגלי צה"ל הביא אותה לכתוב ג'ינגלים וקטעי פרומו וכתבות, וללימודים בבית הספר לתסריטאות של עידית שחורי. "אני אוהבת בעיקר למצוא פתרונות לכל מיני דברים, ועוד יותר מזה להמציא בעיות ולפתור אותן, וזה מה שאני עושה בכתיבת תסריטים". לפני שנסעה ללונדון לכתוב לבי.בי.סי, באנגלית, היא הספיקה לכתוב תסריטים למבחר תוכניות טלוויזיה ישראליות, בהן "משפחת הקונצונים", המופעים של יובל המבולבל, "דפנה ודודידו", "אליק ובליק", "רחוב שומשום" ועוד.
מתי החלטת לנסוע ללונדון?
"רציתי לנסוע לשם עוד לפני שאמא שלי חלתה, אבל ידעתי שזה יהיה קשה כי היינו רק שתינו, בלי משפחה. אחרי שהיא נפטרה בן זוגי קיבל ויזה של אמן ונסענו לשלושה חודשים, לראות מה קורה. שנה־שנתיים היה קשה מאוד, בכיתי הרבה, אבל הנה, אנחנו עדיין בלונדון".
הוריה נישאו אך נפרדו עוד לפני שנולדה
"אני לא יודעת למה אמא שלי רצתה להתחתן אתו. עם שאר הנשים שלו הוא לא התחתן, ומי שהכיר אותה ידע שהתאים לה לקחת שליטה ולגדל אותי לבד. ראיתי אותו מדי פעם בילדות, אבל הוא לא אדם מהסוג שיכול לקחת את הילדה בימים קבועים או לשלם מזונות. הביקורים המפתיעים שלו קצת ערערו אותי, וכשהייתי בת שבע או שמונה כבר לא רציתי לראות אותו או לדבר איתו כי לא הבנתי למה אני צריכה את כל הסיפור הזה. עד גיל 27 הוא היה אדם זר לגמרי שלא בטוח שהייתי מזהה ברחוב".
איך חידשתם את הקשר?
"הוא קרא בעיתון שאמא שלי נפטרה ויצר קשר. אני הייתי אז בתוך הפוסט טראומה שלי, בדיוק איבדתי את מי שהייתה מרכז חיי, כך שהמפגש איתו היה גדול עלי. זה היה מפגש טעון מאוד מבחינה רגשית, למרות שהמושג 'אבא' היה ועדיין הוא ריק מתוכן מבחינתי. את יודעת משהו מצחיק? כשהתחלתי לכתוב ל'משפחת הקונצונים', שהיא סדרה שיש בה משפחה קלאסית של אבא, אמא ושני ילדים, לא נתתי בתסריטים שלי בכלל מקום לאבא ולא הרגשתי שמשהו חסר. האמא הייתה פותרת את כל הבעיות בעצמה".
איך היה המפגש שלכם?
"אני חושבת שהסכמתי להיפגש מתוך דחף הישרדותי. איבדתי את אמא שלי, שהייתה חלק כל כך חשוב בחיים שלי, אז לא יכולתי לדחות את ההורה השני שלי. אבל המפגש שלנו היה תלוש לגמרי. כל השנים נתתי לו מקום גדול בחיים שלי, אבל כשפגשתי את האיש עצמו הרגשתי שזה סוג של בלון בלי אוויר".
הוא היה סוג של פנטזיה?
"בטח, כשאדם לא נמצא לידך את מדמיינת, את מכניסה תוכן שאין לו בכלל. כל הניסיון שלו לשוחח אתי נראה לי לא רלוונטי כשאני שקועה באבל על אמא שלי. יש לי המון כעס, בעיקר אחרי שנולד הבן שלי, וכשראיתי אותם יחד חשבתי למה בכלל מגיע לו לפגוש את הבן שלי, מה הוא עשה כדי לזכות בזה? זה לא פייר, אמא שלי הייתה צריכה להיות זו שנהנית ממנו. "הייתי רוצה להיות אדישה יותר. אני זורמת, מנסה להכיר בעצמי חלקים שאני מזהה ששייכים לו, להגיד לעצמי שיש בי משניהם, אבל זה עדיין קשה לי".
11 אחים ואחיות בהפתעה
"במשך השנים נודע לי משהו על שניים או שלושה אחים, אפילו ידעתי את השמות שלהם, כי אמא שלי סיפרה לי חלקים. אבל לא רציתי לדעת ולא חקרתי את זה. כשנפגשתי איתו, קיבלתי ממנו קצת פרטים. הוא לא נידב אינפורמציה בקלות. אחרי כן הוא סיפר עלי לחלק מהאחים שאיתם הוא כן היה בקשר, והם חיפשו אותי".
איך הם מכירים אחד את השני?
"כשהם גדלו, הם התחילו לחפש אחד את השני בפייסבוק ובכל מיני מקומות. זה לא נורא קשה במדינה שבה כולם מכירים את כולם. אני זוכרת את היום הזה שפתאום היו לי כל מיני הצעות חברות חדשות. צירפנו אחד את השני, ודיברנו עד אמצע הלילה. חלק הכירו זה את זה, אבל גם להם זה היה טרי מאוד".
ומה את הרגשת?
"בשבילי זה היה נהדר. כשאני פוגשת במקרה מישהו עם סיפור דומה לשלי אני תמיד רוצה לדבר ולשמוע פרטים, ופה היו פתאום אנשים עם אותו סיפור וגם עם אותו אבא. זה נפלא". היא הספיקה לפגוש עד כה כמעט את כולם, למעט שני אחים. כולם צעירים ממנה, רובם בני 18 או 20, והיא מגלה בהם עניין רב, למרות שהסיפור כולו, היא מדגישה, אינו מרכז חייה "ואנחנו לא נפגשים כל יום שישי לחמין". החוויה כולה עדיין קשה לה לעיכול: "גדלתי כמו הכבשה דולי, כמעט שיבוט של אמא שלי, את כל החצי הזה של אבא שלי לא הכרתי".
למפגש שלה עם אחיה, שנערך לפני שלוש שנים, היא באה עם בנה התינוק. "בלעדיו הייתי מרגישה שם לגמרי תלושה", היא אומרת. "זה היה ביזארי לראות את כולם סביב שולחן אחד. אני לא מקנאה בהם. הם כל כך צעירים, ושום דבר שם עוד לא סגור בתוכם. זו חוויה לא פשוטה להתמודד אתה".
הרגשת קרבה מיידית לאחים האלה?
"לא. הם אנשים מאוד חמודים ומעניינים וכיפיים והייתה לנו די מהר שפה משותפת. וגם שתי האמהות שפגשתי הן אחלה בחורות. הוא בחר נשים שכמו אמא שלי היו עצמאיות וחזקות ומסוגלות לגדל ילד לבד, כך שחלקנו יצאנו דומים, ולחלקנו יש כעסים או ביקורת דומה עליו. אני עדיין לא יודעת את כל הפרטים. אחת האחיות הייתה אצלי בלונדון, בילינו יחד, היה נעים, אבל לא יכולתי להציג אותה לבן שלי בתור דודה שלו או אחותי. אלה מילים שייקח לי הרבה זמן לומר אותן בטבעיות.
"כילדה הייתי מביאה לאימא שלי כתבות מהעיתון על אישה בת 56 שילדה תינוק ואומרת לה: 'תעשי לי אח, בבקשה, בבקשה'. אני לא יודעת אם זה מה שיש לי עכשיו. אני מרגישה שאני באמצע משהו שמתהווה. אנחנו לא חייבים אחד לשני כלום, ואני לא אכפה על אף אחד מהם להיפגש איתי בכוח רק בגלל שאנחנו חולקים חצי מהמידע הגנטי. בינתיים אני נהנית לדבר אתם, כי לכל אחד מהם יש נקודת מבט אחרת על אותו אבא, וזה מעניין ועוזר לי מאוד בהתמודדות שלי. אני משתדלת להתייחס לכל העניין בהומור כי זאת הדרך שלי, ככה אמא שלי לימדה אותי".
