באחת הפעמים הבודדות שתחיה הורוביץ ישבה וצפתה בפינה "שווה בדיקה" שמגיש בעלה, העיתונאי מנחם הורוביץ, היא גילתה כי הוא משתמש בשמה. ולא רק משתמש, אלא גם מביא ממנה דוגמה.
"הוא הלך לבדוק מנקי חלונות ברבי קומות ברחבי הארץ. ישבתי, צפיתי בזה, ופתאום אני שומעת את מנחם אומר להם: 'מעניין, אני רואה שאתם מנקים בסבון ובמגב, תחיה מנקה חלונות רק עם עיתונים'. חשבתי שאני משתגעת. לא ניקיתי חלון כבר שנים, כעסתי עליו נורא. אמרתי לו: 'מה עשית, מה יחשבו עליי עכשיו?', ומנחם ענה לי בשלווה: 'תעזבי, מי כבר רואה את זה'. באותו שבוע מנחם ואני הוזמנו לאירוע שבו נכחו גם שר הביטחון לשעבר אהוד ברק ורעייתו נילי פריאל. כשנכנסנו, ברק קרא לנילי ואמר: 'בואי תגידי שלום לתחיה שמנקה חלונות עם עיתונים'. רציתי שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי".
>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG צפו בתמונות מאחורי הקלעים של הפקת הגיליון החדש, וקבלו הצצה לגיליונות הבאים
סנ"צ בגמלאות תחיה הורביץ (57), קצינת משטרה מוערכת ואשתו של, התרגלה במשך השנים לכך שבעלה הפך אותה לסלב בעל כורחה. עכשיו היא מוכנה, לראשונה, לפתוח דלת ולאפשר הצצה לחייהם המשותפים, למגורים בקריית שמונה הרחוקה, ולשילוב הכמעט בלתי אפשרי בין בני זוג שאחד מהם הוא עיתונאי שדיווח בעבר על המתרחש באזור הצפון, והשנייה היא קצינת משטרה שעסקה בחקירות גדולות שהפכו לא פעם לכותרות ענק שעליהן דיווח בעלה.
פתאום אני שומעת את מנחם אומר להם: 'מעניין, אני רואה שאתם מנקים בסבון ובמגב, תחיה מנקה חלונות רק עם עיתונים'.כעסתי עליו נורא. אמרתי לו: 'מה עשית, מה יחשבו עלי עכשיו?', ומנחם ענה לי בשלווה: 'תעזבי, מי כבר רואה את זה'.
באותו שבוע מנחם ואני הוזמנו לאירוע שבו נכחו גם שר הביטחון לשעבר אהוד ברק ורעייתו נילי פריאל. כשנכנסנו, ברק קרא לנילי ואמר: 'בואי תגידי שלום לתחיה שמנקה את החלונות עם עיתונים'. רציתי שהאדמהתבלע אותי
הסקאלה של גלי צה"ל
היא נולדה בעפולה כתחיה שמש, בת שלישית להורים שהיו מנהלים של בתי ספר. כשהייתה בת ארבע עברה משפחתה לשכונת רחביה בירושלים. "למדתי בבית הספר הדתי 'מעלה', שקיבץ אליו בנים ובנות משכונת רחביה לצד ילדים שהתגוררו בשכונת נחלת שבעה. אז עדיין למדו בנים ובנות יחד. היום, לצערי, יש הקצנה איומה של הדת, התעסקות שולית בגובה השרוול".
את התיכון עשתה בבית הספר אוולינה דה רוטשילד ולאחר מכן שירתה בנח"ל. בתום השירות הלכה ללמוד סטטיסטיקה באוניברסיטה העברית, התפרנסה ממתן שיעורים פרטים, ושמעה מאחד מתלמידיה, קצין משטרה, שמחפשים אנשים לפרויקט מחשוב המודיעין. "ידעתי שבשלב הזה לא אמשיך באקדמיה, אז הצגתי את המועמדות שלי ואחר כך נשארתי שם שלושים שנה. כשהתחלתי, מינו אותי לראש חוליית המחשוב במטה הארצי. לימים, אני והצוות שעבדתי איתו קיבלנו מהמפכ"ל דוד קראוס את עיטור השירות של המשטרה".
כמה זמן עבדת שם?
"עבדתי במטה הארצי ארבע שנים, וכשהכרתי את מנחם והחלטנו להינשא היה לי ברור שאני הולכת אחריו לקריית שמונה. באתי לממונים עליי והודעתי להם שאני מתחתנת ושאיאלץ להתפטר מהמשטרה. מאחר שהתגייסתי לצורך מחשוב המודיעין, לא היה לי רקע של סיור וחקירות ולא העליתי על דעתי שימשיכו להעסיק אותי. ייאמר לזכותם של הממונים עליי שהם לא ויתרו, ממש יצרו לי תפקיד יש מאין בקרית שמונה. המשכתי להיות קצינת מחשוב ומודיעין שכפופה למטה הארצי וישבתי במשרד בצפון הרחוק".
בעצם, למה הסכמת לעזוב הכל ולעבור צפונה?
"אני יודעת שאם הייתי נשארת בירושלים הייתי יכולה להגיע הרבה יותר רחוק בקריירה, אבל זו הייתה הבחירה שלי. באותה תקופה מנחם כבר בנה את עצמו ככתב, כשביקרתי אותו בקריית שמונה הבחנתי שהוא מין שריף אזורי, בעוד אני הייתי רק בתחילת דרכי במשטרה".
איך הכרתם?
"חיפשתי זוגיות, הייתי כבר כמעט בת שלושים, ויום אחד, כשיהיה לי חשק וזמן, אכתוב ספר על הפגישות העיוורות שעברתי. לא היו אז פייסבוק או סלולריים, וכל דייט לא מוצלח היה מבזבז לי שעות, גם בפגישה עצמה וגם בהכנה שקדמה לה. כדי לעשות רושם נהגתי לקרוא תקצירים של ספרים, ביקורות תיאטרון, התעניינתי בספורט. את מנחם הכרתי דרך חברים משותפים. שנינו היינו אז בני 29 וחצי, שזה גיל מבוגר יחסית במגזר הדתי. ההורים שלי היו מודאגים מאוד, ואני חשבתי מה כבר אוכל להפסיד. מנחם, שהוא במקור תושב רמת גן, בא לעבוד בקריית שמונה כמורה בבית ספר יסודי ובמקביל היה כתב גלי צה"ל בצפון. אני לא שמעתי עליו כי לא נהגתי להאזין לגלי צה"ל, וכשהוא הגיע אליי לדירה הדבר הראשון שעניין אותו היה על איזה רשת מכוון הרדיו שלי. אחר כך הוא העביר את הסקאלה לגלי צה"ל, ומאז זה נשאר כך".
זו הייתה התאהבות ממבט ראשון?
"ממש לא. לא נפלתי, אבל השיחה זרמה, ובמהלכה חשבתי לעצמי שזה דייט עם אופציה להמשך. בסוף הפגישה מנחם אמר שהוא יוכל להיפגש איתי שוב רק בסוף השבוע הבא בגלל המתח בצפון. חשבתי לעצמי שבוודאי לא ניפגש, כי כשבחור אומר כך זה כבר לא קורה, ובאותו שבוע היה לי עוד בליינד דייט, אבל בסוף השבוע הוא באמת הגיע. חצי שנה אחר כך התחתנו".
מקלט מאחורי ארונות המטבח
איך היה המעבר מהעיר הגדולה ירושלים לצפון הרחוק?
"הגעתי לקריית שמונה בשנת 1986. העיר הופגזה בקטיושות לעתים קרובות, וזה לא היה בדיוק פשוט. הלילה ששבר אותי היה ליל הגלשונים, בשנת 1987. גרנו בבית משותף באחת השכונות כשלפתע שמענו יריות. הבנו שמדובר באירוע חריג. מנחם ביקש ממני לכבות אורות ומיד יצא, ואני נשארתי בבית עם הבן הבכור איתמר שהיה אז בן כמה חודשים".
"היה ברור שמדובר בחדירת מחבלים, ואחת השכנות התקשרה ואמרה לי שאחסום את דלת הכניסה לבית עם המקרר או עם מכונת הכביסה. אני זוכרת את עצמי יושבת בבית ומפחדת. זה לא כמו פחד מירי של קטיושות, שאחרי שהן נופלות ואתה מבין שנשארת בחיים מה שנותר הוא להמשיך ולהישאר במקלט. כאן היה מדובר בפחד קיומי. למחרת הגעתי לעבודה ובכניסה לתחנת המשטרה ראיתי אלונקה מכוסה בשמיכת צמר ועליה שמו של המחבל שנורה בלילה. אני זוכרת שחזרתי הביתה נסערת ואמרתי למנחם שאני לא נשארת כאן".
"בכלל, השנים הראשונות היו בעבורי שנים של ניסיון. בהתחלה אמרתי 'נראה איך אסתדר עם העבודה', אחר כך אמרתי 'נראה איך אסתדר עם המצב הביטחוני', אבל העבודה, שהייתה כל כך חשובה למנחם, ומעל הכל האנשים שגרים כאן, הרעות, האחווה, העזרה ההדדית, התחושה שאתה חלק ממשפחה גדולה - כל אלה גרמו לי להישאר בקריית שמונה. עד היום, כששוטרים שלנו הולכים לבצע מעצר בגלל צו של ההוצאה לפועל והם מגיעים לבית ורואים שהמקרר ריק, הם מיד יעשו מגבית בלי שאיש יידע על כך וימלאו את המקרר".
"קריית שמונה זה מקום מחבק, אני יכולה ללכת לקנות פלאפל ובחצי מנה ישימו טחינה ואילו בשנייה לא. וכשאני אשאל למה, המוכר יאמר לי: 'את לא יודעת שמנחם אוהב בלי?'. וזה לא רק מפני שמדובר במנחם הורוביץ שהוא דמות מוכרת. ככה זה כאן, זו עיר משפחתית. כאן גם אף אחד לא מבקש להצטלם איתנו ברחוב. אנחנו חלק מהעיר הזו, לא סלבריטאים".
גידלת שלושה ילדים בקריית שמונה.
"זה לא היה פשוט באותם ימים. למדנו לחיות עם חרדות בלתי פוסקות, מתוך ידיעה שאכן יפלו קטיושות, ומתוך הבנה שגם כשהן יפלו אין סיכוי שנשמע אזעקה שתתריע על כך מבעוד מועד. טווח הזמן בין רגע השיגור של הקטיושה עד רגע הנפילה הוא קצר מדי, לא מאפשר אזעקה, וכך בנפילה הראשונה אתה מוצא את עצמך בחוץ. אם שרדת את זה, אתה יכול לחפש מסתור לקראת הנפילות הבאות".
"בגלל החשש הזה אני חושבת שהילדים שלי היו הראשונים שהיו להם סלולריים. הם ידעו שאם יש נפילה הם צריכים לתפוס מחסה בחדר מדרגות קרוב או במקלט, ואחרי זה היינו עושים סיבוב עם הרכב ומתחילים לחפש איפה הם מסתתרים. בעניין הזה, אגב, מנחם היה תמיד הרבה יותר היסטרי ממני. הוא אבא דאגן מאוד. לשמחתנו, בשבע השנים האחרונות מאז מלחמת לבנון השנייה שורר כאן שקט".
כדי להמחיש את תחושת החרדה שליוותה אותה כל שנותיה, היא פותחת בפניי דלת אחת מבין ארונות המטבח. מאחוריה, תאמינו או לא, מסתתר מקלט רחב ידיים. "מי שבנה את הבית הזה חשב על הכל. המקלט נמצא מאחורי הדלת במטבח כדי שאם תהיה חדירה של מחבלים איש לא יוכל לחשוד שאתה נמצא שם עם הילדים".
חייתם בחרדה מתמדת?
"כשאתה חי במציאות כזו, אין לך ברירה. אתה מוכן לכל תרחיש. לילה אחד נפלה אצלנו תמונה מהקיר. מנחם מיד אמר לי להתארגן ולרדת למקלט כי היינו משוכנעים שמדובר בירי קטיושות. רק למחרת התברר שבסך הכל זו הייתה תמונה".
קצינת חילוט צפון
מנחם הוא איש פתוח. את מסרבת כל השנים להיחשף. ובכל זאת, הוא נוהג להזכיר את שמך בכל פינה שהוא מגיש.
"זה התחיל כהפוך על הפוך, כמין גימיק שלו. היות שמנחם הוא אדם פתוח נורא, שמשתף את כולם, זה נראה לו מובן מאליו לדבר עליי. אני זוכרת שבאחת הפינות הראשונות שהוא הגיש הוא הלך לבדוק בית תה כלשהו, ואני, אחד הדברים שהכי מגעילים אותי זה ששומרים את שקית התה לשימוש נוסף. מנחם הבחין שיש להם מין תחתית כזו להניח בה את השקית המשומשת, וכדי לעצבן אותי הוא אמר בשידור: 'וואו, גם לתחיה יש בדיוק כזה'. כמובן שכעסתי עליו. בפעם אחרת, כשהוא עשה כתבה על שעוני יוקרה, הוא סיפר לכולם שהוא יקנה לי שעון שעולה חצי מיליון שקל. אז אני רוצה לנצל את הבמה הזו ולהגיד לכל אותם אנשים שלוקחים אותו ברצינות, שאלה דאחקות פנימיות שלנו. ובכלל, הוא הפך אותי בעל כורחי למגה סלב".
זה מפריע לך?
"כנראה שלמדתי להתרגל, כי אם זה היה מפריע לי הוא היה מפסיק. בכלל, אני נורא שמחה בהצלחה הזו של מנחם. מה שהכי מצחיק אותי זה שמי שצופה בפינות שלו בטוח שאני איזו דודה פולנייה מוזנחת, מכשפה אמיתית שהוא מפחד ממנה. הלכנו לא מזמן למופע של ננסי ברנדס בגבעתיים. כשנכנסנו לאולם כולם צעקו לו: 'מנחם, איפה תחיה?', ואני הייתי צריכה לקום, לקוד קידה ולנופף לכולם".
זה הביך אותך?
"זה לא הביך אותי, כנראה שאני שחקנית טובה".
בעוד שבזכות עבודתו של בעלה היא הפכה לאישיות מוכרת, דווקא במשטרה, מקום עבודתה שלה, היא שמרה בקנאות על מה שעשתה, בלי לשתף אותו בדבר.
"אני יכולה לומר בלב שלם שמנחם מעולם לא ידע לאיזה מבצע אני יוצאת בלילה. אם הייתי נוסעת לחיפה, הייתי אומרת לו שאני נוסעת לנצרת, ואם נסעתי לנהריה, הייתי אומרת שאני בדרך לעכו. ידעתי שבתום המבצע הוא יצטרך לדווח על כך, וזה לא שלא סמכתי עליו, אבל לא רציתי שיהיה יצר הרע ושהוא יצטרך להתמודד עם הפיתוי לדווח על כך. העדפתי שישמע מהמקורות הרשמיים, שמעבירים מידע לשאר העיתונאים".
במהלך 32 שנותיה במשטרה היא כיהנה בשני תפקידים עיקריים: תחילה כראש חוליית מחשוב המודיעין. בהמשך, במהלך 15 שנה, כקצינת חילוט צפון של חטיבת המודיעין - אחת מחמישה קציני חילוט ארציים המלווים תיקי חקירה בכל שלביה, החל משלב איסוף החומר וכלה בחקירה הגלויה. "זה היה תחום חדש לגמרי בעבור המשטרה, ואני צמחתי עם התפקיד".
מה זה קצינת חילוט?
"מטרת העבודה שלנו היא איתור נכסים וקשירתם ליעד מבחינת הראיות. כלומר, אם נמצא כי רכוש של עבריין, בתים, סירות או כלי רכב, נרכש בכסף לא חוקי או שימש לביצוע עבירה, הרכוש הזה מוחרם. מדובר בגורם מרתיע ומכאיב, במיוחד כאשר החילוט מופעל נגד סוחרי סמים, מלביני הון וארגוני פשע. מה שעמד נגד עיניי כל השנים הייתה הנראות. היה לי חשוב להחרים רכוש גם אם מדובר בסוחר סמים צעיר, שהסתובב עם וולבו שהייתה שווה אולי עשרים אלף שקל אבל היווה מודל חיקוי לצעירים בסביבתו. נלחמתי על החילוט, רק שלא יחזור לעיר עם הוולבו ויגיד: 'ניצחתי'".
סוף סוף כותבים על אמא
עסקת בחומר מרתק, שהפך לא פעם לכותרות ענק. לא שיתפת את מנחם מעולם?
"אני אספר לך סיפור. לפני כמה שנים היה מבצע ענק מול משפחה ידועה שסחרה במאות ק"ג של הרואין. באותו מבצע החרמנו רכוש רב, סירות מרוץ, בתים, מכוניות פאר, וגם עיקלנו חשבונות בנק. לפנות בוקר, כשהסתיימו המעצרים, המתנתי מחוץ לבנק שבו ניהלו בני המשפחה את חשבונותיהם. במקרה עבר במקום חבר אישי שלי ושל מנחם, כתב קול ישראל אילן רועה ז"ל. דקה אחרי שהוא הבחין בי הוא התקשר למנחם כדי לשאול מה אני עושה ברחוב הראשי של אותה עיר בשעה כל כך מוקדמת בבוקר, וכך מנחם גילה איפה אני נמצאת. מאוחר יותר שמעתי את מנחם מדווח על הפרשה. בדרך התקשרתי אליו ואמרתי לו שמה שהוא דיווח איננו מדויק ממש, ומנחם, כדרכו, השיב: 'אל תתני לעובדות לקלקל סיפור טוב'".
במשטרה לא הרימו גבה?
"מעולם לא. אני אומרת תמיד בפה מלא שאני מכבדת את מנחם וגאה מאוד במה שהוא עושה, אבל אני לא האישה הקטנה שעומדת מאחורי הבעל. יש סיפור מצחיק שתקופה ארוכה שימש בדיחה במשטרה: באחד הימים חזרנו מנחם ואני מארוחה עם חברים בטבריה. השעה הייתה אחת בלילה. לא הרחק מראש פינה עצרו אותנו לבדיקת רישיונות שגרתית. מנחם פתח את החלון, השוטר הציץ פנימה, ומיד הניד בראשו ואמר לי: 'שלום, אותך אני מזהה', ואז הוא הבחין במנחם ואמר: 'וגם אותך אני מזהה', ושלח אותנו לדרכנו. למחרת אני מגיעה לחדר האוכל בתחנת המשטרה וכולם מתפוצצים מצחוק. מתברר שהשוטר, שלא ידע שאנחנו נשואים, סיפר לכולם: 'אתם לא מאמינים את מי תפסתי בלילה - את קצינת המשטרה מקריית שמונה מבלה עם מנחם הורוביץ העיתונאי'".
לפני כמה חודשים היא פרשה לפנסיה, ומאז הספיקה לעשות שני קורסים שונים בתכלית. "אני אדם רב גוני", היא מעידה על עצמה, "עשיתי קורס סטיילינג אישי ב'שנקר' וקורס דירקטורים באוניברסיטת תל אביב, ואני חייבת להודות ששני הנושאים מרתקים אותי באותה המידה". לקראת הבחירות הקרובות לרשויות היא שוקלת להתמודד כחברת מועצת העיר.
"בכל שנות רווקותי לא הייתי מחוזרת כל כך. מכל הרשימות שרצות לראשות העיר עלו אליי לרגל. זה מחמיא לי, ואני לא פוסלת על הסף כהונה כחברת מועצת העיר, כתרומה לעיר וללא שכר".
ביתם, המשקיף אל עמק החולה, החרמון והרי גולן, מלא כל העת בשועי הארץ, שרים, אלופי צה"ל בעבר ובהווה, אנשי תקשורת ועוד. "מנחם הוא איש אוהב אדם ואנשים אוהבים אותו. במהלך השנים גם אני נדבקתי בזה ולמדתי ליהנות מהאירוח".
הם הורים לאיתמר (26), העומד להינשא בקרוב, לנגה (24.5) שתהפוך אותם בקרוב לסבתא וסבא, ולחגי (21). "הם ילדים צנועים מאוד", היא מעידה עליהם. "לא נעים להם כשכותבים ומדברים עליהם. לא פעם מנחם ניסה לשלב אותם בכתבות שלו, אבל הם התייצבו יחד והודיעו לו שהם מסרבים בתוקף".
אז מה הם יאמרו על הכתבה הזו?
"אולי הפעם זה דווקא ימצא חן בעיניהם, שסוף סוף כותבים על אמא".
