"כל חיי רציתי לנסוע בעולם, לתעד ולהציל בעלי חיים הזקוקים לעזרה. עוד כילדה הבנתי שהאדם הוא החיה המסוכנת ביותר ואילו בעלי החיים הרבה יותר טובים מאתנו. אל השימפנזים, במיוחד, הרגשתי קשר חזק. משהו בקופי־האדם האלה דיבר אל הנשמה שלי. חכמים, מבריקים, שונים, אנושיים כל כך, גם האלימים שבהם. הושפעתי מאוד מדיאן פוסי וג'יין גודול, חוקרות הקופים הנודעות".
>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק
>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG"לפני כמה שנים הכרתי בחור שסיפר לי על חברים שלו שעובדים במקלט לשימפנזים בקאמרון שבאפריקה. הוא הראה לי תמונה שלהם מחזיקים שימפנזית קטנה, ואני התקשיתי לנשום מרוב התרגשות. בו ברגע החלטתי שאני נוסעת לשם. זה היה תהליך ארוך, עם בירוקרטיה לא פשוטה, אבל ידעתי שזה הדבר היחיד שיעשה אותי מאושרת".
"ב־17 באוגוסט ,2012 אחרי שמונה חיסונים ומסיבת פרידה מושקעת, עזבתי עבודה טובה, ארזתי את כל החיים וטסתי לאפריקה. נחתתי ביאונדה, עיר הבירה של קאמרון, ונסעתי בחברת מתנדבת מקנדה דרך ג'ונגלים חשוכים, בגשם טרופי וקור אימים. בשתים בלילה הגענו למקלט לשימפנזים שנראה כמו מחנה צריפים משנות החמישים. חייל אחד במדים וחמוש בעוזי עמד בכניסה ושמר על המקום, הן מפני שודדים והן מפני ציידים. את הלילה הראשון העברתי בבקתה קטנה שתקרתה הייתה מכוסה בעכבישים וג'וקים זחלו עליה. הייתי כל כך עייפה שלא היה אכפת לי".
"קולות הג'ונגל העירו אותי מוקדם מאוד בבוקר. יצאתי, וראיתי מיד שימפנזה על כסא גלגלים. התקרבתי, והלב שלי דפק בהתרגשות עצומה. זו הייתה הפעם הראשונה שלי סמוך כל כך לקוף־אדם".
"עד מהרה השתלבתי בחיי המקלט. היו שם שימפנזים ניצולי טבח, כאלו שנקשרו במסעדות לצורכי תפאורה, יתומים שציידים רצחו את אמם. בימים הראשונים שם חשבתי שלא אוכל להכיל את כל מה שחשתי. הייתי בפסגת העולם, עשיתי מה שתמיד חלמתי לעשות. זו הייתה חוויה מושלמת. כשהשימפנזים הצעירים היו רצים אלי בצרחות של אושר כדי להתחבק, הרגשתי שאני מוקפת באהבה ענקית וטהורה".
"קרלה הגיעה למקלט ביום שאני הגעתי אליו. שימפנזית קטנה בת שמונה חודשים, רועדת מפחד. צייד הרג את אמה והשאיר אותה למות ביער. כשביקשתי להחזיק אותה, קרלה נתפסה בי חזק ולא עזבה. מאותו רגע לא נפרדנו. הייתי מרגיעה אותה, מנדנדת אותה ושרה לה שירים עצובים. היא הייתה מחזיקה אותי, מלטפת את פניי ומסתכלת לי בעיניים. התינוקת הזו קרעה לי את הלב. שימפנזים מפחדים מאנשים שחורים, כי הם אלו שהורגים אותם, ולכן הם נקשרים מאוד לאנשים לבנים שבאים לטפל בהם".
"בתקופה הראשונה קרלה הייתה דרוכה וחרדה מכל דבר, אבל לאט לאט התפתח בינינו קשר חזק מאוד. חיתלתי אותה, האכלתי אותה, טיפלתי בה. היא הייתה מסתכלת על עצמה באייפון שלי וצוחקת, לוקחת לי את משקפי השמש ומרכיבה על פניה, משחקת בצעצועים. במיוחד אהבה לראות אותי מפריחה בועות סבון. כל השימפנזים השתגעו על זה, גדולים כקטנים. קרלה שיחקה לי בשיער, ובכל פעם שהסתכלה לי עמוק בעיניים, כשהיא בוחנת אותי, חשתי צמרמורת. אלו היו רגעים קדושים. רק חיכיתי למשמרת שלי כדי שאוכל לבלות במחיצתה. היה לה ריח של תינוק, וכשהייתה נרדמת עלי ידעתי אושר אמיתי".
"בכל פעם שהייתי צריכה לעזוב אותה כדי לעבוד עם השימפנזים האחרים, קרלה הייתה פורצת בצרחות. כשהייתי מגיעה, היא הייתה רצה אלי, וכשנאלצתי ללכת, היא הייתה מסרבת לרדת ממני. לפעמים, כשמנהלת המקלט נעדרה, נתתי לקרלה לישון איתי במיטה והיא הייתה נרדמת עם הדובי שלי. "באותם ימים הרגשתי סיפוק כל כך גדול, שלא היה אכפת לי לישון בבקתה בלי חשמל ומים, להתקלח באותה גיגית שבה עשיתי כביסה ובישלתי את האוכל, לצעוד בבוץ טובעני עד הברכיים וללמוד לחיות עם חרקים. הכל היה שווה בשביל להיות עם קרלה".
"כמו כל המתנדבים, גם אני התקבלתי לתקופה של כמה חודשים, וכשהגיע הזמן להיפרד מקרלה ומשאר השימפנזים במקלט לא הפסקתי לבכות. ישבתי עם קרלה בג'ונגל והסברתי לה שאני צריכה לעזוב אותה. קרלה הסתכלה עלי במבט האנושי הזה של קופי האדם, מבט שהבין וידע בדיוק, ולא הסכימה לעזוב אותי, היא רק רצתה להישאר על הידיים. ניסיתי להעלות אותה על עץ, אבל היא כל כל הזמן חזרה אלי, כשהיא נוגעת בי, מריחה אותי, ואני מסניפה אותה בחזרה".
"החזרה הביתה לישראל הייתה עצובה מאוד. נפשי נקשרה בשימפנזים רבים במקלט, אבל קרלה הייתה התינוקת המיוחדת שלי."
- למה חלקתי את הסיפור שלי:
"אף פעם לא רציתי להביא לעולם ילד. חשבתי שזה עולם מספיק קשה גם ככה ולא הייתי בטוחה שאני מסוגלת לקחת את האחריות הגדולה הזו. קרלה שיחררה את הפחדים שלי ולימדה אותי להיות אמא. מאז שפגשתי בה, משהו בי התרכך. אין יום שאני לא חושבת עליה, היא כל הזמן איתי".
- גם לכם יש סיפור אישי מעניין, מרגש, מעורר השראה? מוזמנים לכתוב לשירלי פרקש
