וונדי דוכובני יודעת שש שפות. היא מדברת ספרדית ורוסית כשפות אם, קוראת באנגלית ומצליחה לנהל שיחה גם בפורטוגזית ובצרפתית. אבל כשהיא נשאלת על המחיר שהיא גובה מהלקוחות שלה בצומת התעשייה בחולון, היא יודעת לענות רק בשפה אחת, עברית במבטא מעורב.

>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק

ואז היא מוסיפה באנגלית ובחיוך: "אתה יודע, זה מדהים. ניסיתי להיזכר איך אומרים את המילים האלה בכל שפה אחרת, ולא זכרתי. כשזה נוגע לביטויים של זונות, אני יודעת לדבר רק בעברית. אה, וכשמדברים על ביאליק, כמובן". ביאליק? אני שואל, והיא מתחילה לצטט בעברית מושלמת: "וְנִמְשְׁכוּ לֵילוֹת הַזְּוָעָה, לֹא מְנוּחָה וּשְׁנָת לִי, בָּדָד אֶתְחַבֵּט בָּאֹפֶל וַאֲרַצֵּץ רֹאשִׁי אֶל-כָּתְלִי, שׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי".

הלסת שלי צונחת, ומתברר שהיא לא הלסת היחידה. "לפעמים, אחרי לילה של עבודה, אני מצטטת ללקוחות שלי את השיר הזה ואומרת להם 'שמעתם? זה נקרא צנח לו זלזל, וזה השיר שלי'".

איך הם מגיבים?

"הם בהלם", היא צוחקת. "היה אחד שאמר לי: 'אם אגיד לחברים שלי שהזונה שהייתי אצלה דיברה איתי על ביאליק, הם לא יפסיקו לצחוק עליי'. נו, כנראה אני מיוחדת. זונה פואטית".

ואחרי הכל, הכלא

דוכובני (41) היא אכן אישה מיוחדת, אבל לאו דווקא בגלל אהבתה לפואמות של ביאליק. אחרי הכל, כמה נשים יכולות לספר שנולדו כגבר, גרו בחמש ארצות, עברו ניתוח כושל לשינוי מין ועוד סדרה של ניתוחים כדי לתקן אותו, עלו לישראל, ישבו שנה וחצי בכלא מפני ששום מדינה לא הסכימה לקבל אותן, שוחררו, הפכו לזונות ובדרך המשיכו לחלום על היום שבו יוכלו לפתוח חנות ספרים?

הרבה לפני שנכלאה בבית סוהר ישראלי, הרבה לפני שנאלצה להתפרנס בצומת התעשייה בחולון, וונדי דוכובני הייתה נער ניקרגואי מבולבל בשם וולטר, בנם של אב יהודי ואם מאוקראינה. עד גיל שש חיה המשפחה בניקרגואה ולאחר גירושי ההורים עברו וולטר והאם למוסקבה. בתקופת זו, כשתמרן בין אימו לבין אביו, וסבל רבות מהילדים שהתגרו בו בגלל זהותו המינית הלא ברורה, קיבל וולטר שתי החלטות שישנו את חייו: הראשונה, שיום יבוא ויעלה לישראל. והשנייה, שעד אז הוא כבר יהיה אישה.

"מגיל 15 החיים שלי היו עינוי אחד גדול. אתה צריך להתחבא כל הזמן ולא יכול להיות עצמך אפילו לדקה אחת. ברוסיה היו מאוד לא פתוחים לטראנסג'נדרים, וגם על המשיכה לגברים אסור היה לדבר". בגיל 16, עם תום הלימודים בתיכון במוסקבה, וולטר-וונדי עבר לקפריסין, שם גר ארבע שנים ועבד במטרה לחסוך כסף לניתוח לשינוי מין. אבל כשאסף את הסכום הדרוש, גילה שרוסיה הוציאה מחוץ לחוק ניתוחים מסוג זה. אז הגיע ניסיון ההתאבדות הראשון, בבליעת כדורים, שהסתיים באשפוז קצר.

בסופו של דבר מצאה דוכובני מרפאה פיראטית במוסקבה שהסכימה לנתח אותה, אלא שהניתוח הסתבך והצליח באופן חלקי בלבד. עברו כמה שנים עד שמרפאה בצרפת הצליחה לתקן את הנזק בשורה של ניתוחים, שהעמידו את דוכובני בסכנת חיים. רק בשנת 2007 היא השלימה את הפיכתה לאישה ושינתה את שמה הפרטי לוונדי. בנקודה זו כל שנותר כדי להגשים את החלום הכפול היה לעלות לישראל.

דוכובני החלה בהליכים לעלייה, אלא שהעובדה שאביה נפטר בינתיים הקשתה עליה להציג מסמכים שיוכיחו את יהדותה. לאחר שכל פניותיה נדחו, היא רכשה דרכון פולני מזויף והגיעה עמו לארץ. "בכל השנים ידעתי שברגע שאעשה את הניתוח, את הדף החדש שלי אני רוצה לפתוח בישראל", היא אומרת. "כשהבנתי שבשאר האופציות זה לא יהיה אפשרי, קניתי דרכון מזויף. עד היום אני לא מצטערת על כך שהגעתי לכאן. רק על כך שלא הצלחתי לעשות את זה בדרך הנכונה".

וכך, באפריל 2009, חמושה בדרכונה המזויף על שם קמיל נוואק, באשרת תייר התקפה לשלושה חודשים ובחלום לבנות את חייה החדשים כאישה בארץ הקודש, נחתה וונדי דוכובני בנמל התעופה בן גוריון. כמה ימים לאחר הגעתה היא ניגשה למשרד הפנים וביקשה לקבל אשרת עבודה, אולם בקשתה נדחתה. היא התחילה לעבוד בניקיון במשרד היי־טק ברמת גן ואף מצאה דירה ברחוב הר ציון בתל אביב, אבל לאחר ארבעה חודשים פוטרה ונאלצה לעבור להתגורר ברחוב, על פיסת דשא ליד דרך נמיר.

הרעב הביא אותה לבית תמחוי בדרום תל אביב, שם הכירה בחור שטען כי הוא נכה צה"ל שנפצע במלחמת לבנון השנייה. דוכובני העבירה עמו את הלילות הבאים באחד הגנים הציבוריים באזור, ולאחר שקרובת משפחה מרוסיה העבירה כסף לחשבון הבנק שלה, עשתה שתי טעויות גורליות: היא סיפרה לחבר החדש על הכסף שהגיע לידיה, והתלוננה במשטרה לאחר שהחבר הזה גנב את התיק עם הכסף. המזומנים חזרו אליה, אבל כשהתבקשה להציג את דרכונה והתברר שהוא מזויף, העבירו השוטרים את דוכובני לידי משטרת ההגירה.

"כשהגעתי למתקן מסורבי הכניסה בנתב"ג הבנתי שזה סוף הסיפור שלי בישראל", היא מספרת. אלא שזה ממש לא היה סוף הסיפור. ברשות ההגירה ביקשו לגרש את דוכובני לארץ מוצאה, אבל היות ששינתה את מינה לאחר שעזבה את ניקרגואה, הודיעה הרפובליקה הניקרגואית שאין בידיה רישום לכך שאי פעם חיה בשטחה אישה בשם וונדי דוכובני ולכן לא תאפשר את קליטתה. גם מרוסיה הגיעה תשובה דומה.

כך יצא שהניסיון לגרש אותה כשל, אבל ישראל סירבה להתיר לה להישאר. דוכובני מצאה את עצמה במתקן הכליאה גבעון בכלא רמלה במשך שנה וחצי. ולא די בזאת, הנהלת הכלא החליטה לשכן אותה בתא מבודד מחשש להתנכלויות מצד שותפות לתא.

שוב ברחוב

רק אחרי שנה וחצי ב"טרמינל" המשונה שלה, נענה בית המשפט לעתירתה של עורכת דינה ליאת שטיינברג, שייצגה אותה בהתנדבות, ושחרר את דוכובני מהכלא. היא קיבלה אישור שהייה זמני בארץ, שאמנם לא התיר לה לעבוד, אבל אפשר לנשום לרווחה.

"זה היה כנראה היום המאושר בחיים שלי", נזכרת דוכובני בחיוך גדול. "הקצין בגבעון הסתכל על החלטת השחרור, קרא אותה פעם, פעמיים, שלוש, ולא האמין. אתה צריך להבין, הייתי כבר חלק מהמקום. מי שהגיע לשם ידע שיש אותם עציצים, אותם מלפפונים בחדר האוכל ואותה וונדי. ואז סופסוף נתנו לי ללכת, והייתה שם כמו מימונה".

שמחת השחרור מהכלא סיפקה לה תקווה מחודשת. "פתאום הכל נראה לי יפה. חברה שלי לקחה אותי מהכלא לבית שלה באשדוד, ואני הולכת באשדוד, שזו לא בדיוק העיר הכי יפה שהייתי בה, וגם הבניינים המלוכלכים נראים לי פתאום יפים כל כך. האמנתי שאחרי כל הסבל, עכשיו יגיע הפיצוי".

כשהכתבה הזו תתפרסם, וונדי דוכובני שוב תהיה ברחוב. זה לא משהו שהיא לא מכירה, יש לה שעות רחוב רבות ויכולת ההישרדות שלה חושלה בניסיון עשיר. אבל בשבועות שחלפו בין סיום הראיון שלנו לבין פרסומו, זיהיתי בקולה, לראשונה מאז הכרתי אותה, סימני עייפות.

"בדירה שהייתי אמורה לעבור אליה בחולון החליטו בסוף לא לתת לי להיכנס כי אין לי את כל המסמכים הדרושים", היא מסבירה. "בשביל מסמכים ואישורי עבודה אני צריכה לחזור לבית המשפט. ובשביל זה אני צריכה עורך דין. ואף עורך דין לא מוכן לקבל אותי בלי כסף. פניתי לכמה עורכי דין שעוסקים בהיתרי עבודה ובזכויות אדם, ועד עכשיו כלום. ואני כבר מיציתי את השעות שלי על גגות תל אביב. אני לא רוצה גגות. אני רוצה בית. אני רוצה לקבל את האפשרות להחזיק את עצמי בלי צומת התעשייה. אמא שלי עוד עוזרת לי קצת היום, אבל יש גבול למה שאני יכולה לבקש ממנה".

מצד אחד, חייה של וונדי דוכובני הם מסכת סבל ספרותית כמעט. מצד שני, הקשיים והמשברים לא סדקו אצלה חוש הומור מדויק, יכולת למידה וסקרנות אינסופית, אהבה גדולה לאמנות ואפילו אופטימיות, שהדברים יסתדרו בסוף. "לפעמים יש לי חלום כזה, שאני מתחילה הכל מחדש", היא מחייכת. "שאני באה לכאן ולא עושה את הטעויות הטיפשיות שעשיתי כשבאתי, ומוצאת מקום שאוכל בו להיות קצת אני, קצת בשקט. אף פעם לא היו לי חלומות גדולים מדי. כשכולם רצו להיות כוכבים, אני רציתי להיות מתרגמת ורציתי בן זוג, כמובן, ומשפחה".

"מאז הניתוח היו לי קשרים עם גברים, אבל אף פעם הם לא נמשכו יותר מדי. רוב הגברים עזבו ברגע שהייתי מספרת להם שנולדתי גבר. היום, תן לי רק למצוא את הפינה השקטה שלי בחיים ולקרוא ספר טוב שישכיח ממני קצת את המציאות. מה שמפריד ביני לבין האושר הקטן שאני מחפשת זה מסמך אחד שיאמר: וונדי דוכובני בסדר. היא יכולה לעבוד. והיא יכולה לחיות. והיא יכולה לשרת אנשים בחנות קטנה ולהמליץ להם על ספרים של ביאליק ושל בשביס זינגר. זה באמת יהיה הכי קרוב לאושר מבחינתי".