דבר מוזר, מפחיד ומאוד מלחיץ קרה לי, מסוג הדברים שתמיד קוראים עליהם בעיתונים או כסיפורים שרצים בפייסבוק, אבל כמו שהקלישאה אומרת, את תמיד חושבת "לי זה לא יקרה". אני קוראת לזה "תופעת צ'רלי וחצי", וכך היה: לפני מספר ימים נסעתי לתומי ברכב שלי, כשרכב שנסע מאחוריי החל לצפצף לי ללא סיבה. כשהגענו לרמזור, הרכב הזה נעמד לצדי וסימן לפתוח את החלון.
>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק
הנהג התחיל להסביר לי שפגעתי במישהו ושעליי לחזור אחורה ולעצור לצד מכולת שהייתה שם. כמובן שהגבתי בהלם מוחלט, השבתי לו שלא היה שם אף אחד אבל הוא אמר, בנונשלנטיות מלאת שלווה יש לציין, שזה יכול לקרות לכל אחד ושפשוט לא שמתי לב.
בזמן שהלב שלי מזנק ל-180 קמ"ש ואני נוטפת זיעה מרוב פאניקה, התחלתי לנסוע ולחפש רמזור כדי לעשות בו פרסה ולשוב על עקבותיי. בראשי התחלתי לחשב את עקבותיי: הרי נסעתי לאט יחסית, הייתי מרוכזת בכביש. השעה הייתה שעת צהריים, לא היו הרבה מכוניות בכביש או אנשים, אז איך ייתכן שפגעתי במישהו ולא שמתי לב? למזלי, בזמן הזה חייגתי לחברתי עורכת הדין וסיפרתי לה מה קרה. ביקשתי ממנה שתישאר איתי על הקו בזמן שאני חוזרת ל"זירת האירוע".
עצרתי ליד המכולת שבה הורה לי אותו הנהג לעצור, ומשום מקום החלו להתכנס שם כל מיני אנשים ולהמטיר עליי האשמות. הייתי מבוהלת לגמרי, הרגשתי שמסך ערפל נפל עליי ולא הצלחתי לחשוב בצורה בהירה והגיונית. ואז חברתי, שעדיין הייתה על הקו למזלי, העירה אותי ואמרה, כמעט צעקה, "מיכאלה, איפה האיש שפגעת בו?!". פתאום הבנתי שאין שם אף אחד. שאלתי את חבורת המאשימים שהתקבצה סביבי היכן ה"פגוע" והם ענו לי בגמגום שהוא נבהל וצלע הביתה, כי דרסתי לו את הרגל. באותה הנשימה הם החלו לדרוש ממני את הפרטים שלי, מישהו במכולת צעק "תבקשו ממנה אלף שקל!". למזלי, חברתי הנבונה שוב התערבה מעבר לקו והורתה לי לטלפן למשטרה.
בשנייה שהחבורה סביבי הבינה שהזמנתי משטרה, הם החלו להתפנות מהמקום ולהתפזר בבהלה, ביניהם גם אותו נהג שהביא אותי לאותה מכולת מלכתחילה. אחרים החלו להסביר לי ש"לא, מה פתאום, לא קרה שום דבר". הניידת הגיעה עם שוטר ושוטרת מקסימים ששמעו את הסיפור ועזרו לי להירגע, הסבירו לי שכנראה נפלתי קורבן לניסיון של תרגיל עוקץ ושזו הדרך החדשה בימינו לסחוט כסף מאנשים. מיותר לציין שעד עכשיו לא ממש התאוששתי מהמקרה הזה – הרי האפשרות שתפגע במישהו היא הסיוט של כל נהג ונהגת, והעובדה שאי אילו נוכלים מסוגלים לנצל את העובדה הזו בכזו שיטתיות ואכזריות פשוט מקוממת ומרתיחה. מה יש לומר, גם בגיל 43 את מגלה שהרוע בעולם לא מפסיק להפתיע.
ספורט אחרי החגים
חג הפסח ומנגלי יום העצמאות מאחורינו, ולמרות שאני אוהבת מאוד את המשפחתיות והמסורתיות שהם כוללים, אני קצת שמחה שהם חלפו. כמו אצל כולם, גם אצלנו החגים תמיד מסתכמים באכילה, אכילה, מנוחה, אירוח ואז עוד קצת אכילה. אבל השנה החלטתי שרגע לפני שארגיש את היקף המותניים שלי מתרחב עד לאין שיעור, לא אקח חופש מהדבר היחיד שמאפשר לי לשמור על שפיות בעניין – ספורט. וכך, גם במהלך החופש והחג, התעקשתי לפגוש את נורית, מאמנת הכושר המופלאה שלי, לריצה בשש בבוקר. מאז שאני מתאמנת עם נורית כל שגרת האימונים שלי נראית אחרת, ופתאום אני מוצאת את עצמי רצה 12 ק"מ רצוף! אני, שעד לפני חודש לא הייתי מסוגלת לרוץ יותר ממספר דקות בבת אחת! אין דרך לתאר את תחושת העילוי והסיפוק בסופו של אימון כזה, ואף יותר מזה, את תחושת ההקלה כשהג'ינס עדיין נסגר גם בסוף החג.
יום הזיכרון לשואה ולגבורה אף הוא חלף, ואני מודה שאני תמיד נשארת מעט חסרת מלים מול היום הזה, כי מה כבר אפשר לכתוב או להגיד שעדיין לא נאמר? בעיקר קשה להאמין שעברו כבר 74 שנים מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה, ולא משנה כמה העולם השתנה מאז – ביום השואה אני תמיד מרגישה לגמרי שם, באירופה של שנות הארבעים, והכאב והצער מוחשיים כמו תמיד. כולם סביבי מדברים בעיקר על העניין הזה שבעוד כמה שנים כבר לא יישארו כאן ניצולי השואה, ולכן חשוב כל כך לשמר את הזיכרון ולא לשכוח, אבל לא רק – חשוב מאוד גם לא להזניח אותם, להיות שם ולעזור להם, ולדאוג שיהיו להם את התנאים הטובים ביותר.
בכל פעם שאני נתקלת בניצול שואה שחי במצוקה ובעוני, הלב נקרע לגזרים פעמיים. זה לא צריך להיות ככה! בואו נתגייס כולנו כדי להיות שם עבורם. זה המעט שאנחנו יכולים לעשות.
