פסח הגיע ועבור כל אחד מאיתנו הוא מסמל דבר אחר: יש שרואים בו כמתן האות לפתיחת אולימפיאדת הניקיונות השנתית – אני באופן אישי מכירה לא מעט אנשים שממש מתאבדים על ניקיון הבית ולא נחים עד שכל סנטימטר בבית צוחצח והוברק – יש כאלה שעבורם פסח הוא עונה של התחדשות ופריחה, עם האביב שמרחף ברקע (או החמסין שמתחלף בקור מקפיא עצמות, תלוי מה מתחשק באותו היום למזג האוויר המשוגע), ניחוחות ראשונים של קיץ וכל מה שהוא מביא איתו – חופש, מנוחה, כיף, ים. ויש כאלה שבפסח חושבים בעיקר על המושג "יציאה מעבדות לחירות", ואיך הם מתרגמים אותו לתוך החיים האישיים שלהם.
חברה שלי, למשל, החליטה בפסח בשנה שעברה שהיא יוצאת מעבדות לחירות ומפסיקה לעשן. מבחינתה ההתמכרות הזו שיעבדה אותה ולכן היא נתנה לעצמה מתנה – את החירות – והפסיקה. חברה אחרת שלי הודיעה חגיגית שבפסח הקרוב היא משנסת מותניים כדי להיגמל ממתוקים שגורמים לה להשמין ולא רק זה, אלא שהיא גם חוזרת לתחזק שגרה של אימונים, כי עבורה היציאה מעבדות לחירות משמעותה להפסיק להיות שפחה של הדחף למתוקים וההשמנה שגרמה לה להרגיש רע עם עצמה.
אז החלטתי שהשנה, גם אני אצטרף לז'אנר היוצאים מעבדות לחירות, כפי שעשו אבות אבותינו במצרים – ויש אפילו מכת ארבה שתתן את הטון האותנטי לכל העסק. ניסיתי לחשוב עם עצמי מה הוא השעבוד הגדול ביותר בחיי, העבדות הזו שמעכבת אותי ומעיקה עליי, והאמת היא שהתשובה הגיעה במהרה: אני עבד של המחשבות השליליות ושל הביקורת העצמית שלי.
זה אולי נשמע כמו משהו שכולם סובלים ממנו במידה כזו או אחרת (למרות שאני מכירה כמה אנשים שמעידים שהם ממש לא מבקרים את עצמם יתר על המידה ובאופן כללי חיים עם עצמם בשלום), אבל אני חושבת ברצינות שאצלי מדובר בעבדות: המחשבות קודחות במוח יום יום, שעה שעה, ללא מנוחה. גם כשאני אמורה להיות במנוחה, אפילו בנופש – המחשבות כל הזמן שם, מרביצות מרתונים אצלי בראש. אליהן מצטרפת חברתי הוותיקה, הביקורת, שגם לא נחה לרגע. יש בתוכי איזה קול פנימי שכל הזמן רק מצליף בי ריקושטים, ובאמת שלא משנה באיזה נושא – הוא תמיד יציין בפניי שבעיניו לא הייתי מספיק טובה.
וזו עבדות לכל דבר, אל תתבלבלו לרגע. בדיוק כמו להיות מכור לסיגריות, לאלכוהול או לעבודה שמשתלטת על חייך. המחשבות והביקורת הן האדון השליט והאכזר שלי שעומד מעליי, רושף וגוער ומצליף בחוזקה, ולא נותן לי אפילו לשבת לשנייה לשתות מים וליהנות מנוף הפירמידות.
כמובן שיש כאלה שיטענו שצריך להאשים את הילדות, אולי את החינוך של ההורים או סתם היעדר ביטחון עצמי מספק כדי להיות מסוגלת לפרגן לעצמי או פשוט לנוח קצת מכל המחשבות השליליות והביקורת האינסופית, אבל נראה לי שבשלב הזה זה באמת לא משנה מה הסיבה לקיומן, מה שחשוב הוא איך אני יכולה להשתחרר ממאסר העולם שהן גזרו עליי ולמצוא את החירות שהרווחתי ביושר?
אחרי 43 שנים על הפלנטה הזו, אני יכולה להעיד שאם אתה אדם בעל נטייה כרונית לביקורת עצמית נוקבת ולמחשבות שליליות, אחד כזה שתמיד אומר לעצמו שהוא לא בסדר או שיכול היה להיות טוב יותר – האפשרות היחידה לכבות את השאלטר הזה במוח, היא באמצעות עבודה עצמית קשה ומייגעת, שלא באמת נפסקת לעולם. אבל מי בעצם קבע שאני לא יכולה להכריז מלחמה על הנטייה המתישה הזו שלי, ופשוט להחליט שאני יוצאת מעבדות לחירות?
שאני מניחה את האבנים הענקיות האלה שאני סוחבת על הגב ופשוט מתחילה לצעוד לעבר הארץ המובטחת, מבלי להסתכל לאחור? זה כמובן נשמע קל מאוד בתיאוריה, וגם מפתה ביותר יש לומר, אבל אולי באמת הפעם אהיה מסוגלת לומר לעצמי: מיכאלה, חבקי את עצמך קצת, אהבי את עצמך קצת, סלחי לעצמך קצת. במקום להסתכל החוצה ולהרגיש מתוסכלת, להסתכל קצת פנימה ולהודות על מה שיש? אולי, חלילה, לבקש מעצמי סליחה על כל הקשיים שאני מערימה על עצמי?
חברה אמרה לי השבוע שאני יכולה להסתכל על כל הנושא הזה כמו על נסיעה בכביש: בכל פעם שאני נתקלת בכביש פקוק במחשבות ובביקורת, פשוט לסובב את ההגה ולבחור בנתיב אחר, פנוי וחלק יותר. הרי הנתיב אותו הדבר והיעד הוא אותו יעד, רק ההגעה לשם יכולה לעבור קצת יותר בנעימים.
ואין ספק שהיציאה מעבדות לחירות בכל מה שנוגע למחשבות האינסופיות האלה, עוברת בתזכורת יומיומית לכך שלא משנה מה, הכל בסדר. שגם לחולשות שלך יש מקום, וגם לחלומות שלך, והחסרונות הם אלה שמאירים יפה כל כך על כל היתרונות. בקיצור, משקפיים וורודות, זה הכי קיץ 2013. וכשמחשבה שלילית כלשהי מזדחלת בחזרה לראש, או איזו ביקורת עצמית נוקבת ומרגיזה, להביט לעיניים ולומר: סליחה, גבירותיי, עם כל הכבוד. אני כבר לא העבד שלכן יותר.
- לאתר ההמלצות של מיכאלה
