השבוע ביקשו ממני להגיע להתארח בתוכנית של הילה נחשון. נושא השיחה היה יופי אחרי גיל 40. הילה המתוקה שאלה שאלות על השינויים שחלים בגוף אחרי גיל 40, על הקמטים שמופיעים פתאום, על המאבק הנצחי לשמור על הנעורים. אני יודעת שמדובר בנושא פופולרי, ואנחנו אוהבים להציץ על נשים מפורסמות עם זכוכית מוגדלת ולספור להן את הקמטים.

>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק

בכלל, הקמטים הם פחות או יותר נושא השיחה הקבוע כשמקבצים בחדר אחד כמה נשים שחצו את הארבעים. מיד מתחילים דיונים עם קרם אנטי אייג'ינג חדש כזה או אחר, על טיפולי בוטוקוס. ובכל פעם שהנושא הזה עולה, אני נזכרת בסבתא שלי ז"ל. אצלה, אלה לא היו הקמטים שעניינו אותה וגם לא ממש הגזרה – למרות שתמיד הקפידה לאכול בריא ולשחות, ועד גיל 90 הסתובבה עם הבגדים הכי אלגנטיים שמצאה. אבל מה שהטריד אותה באמת במובן הזה של הזדקנות הגוף היה דווקא השמירה על השכל, חד וחריף כמו תמיד. אז במקום למרוח קרמים ולבקר אצל מנתחים פלסטיים, היא העדיפה לקרוא ספרים, ללכת לאופרה ולקונצרטים, להפעיל כמה שיותר את המוח.

מעניין מה סבתא שלי הייתה אומרת אם היא הייתה צריכה להיות אישה בת 40 פלוס בעידן הנוכחי, עידן שמצפה מאיתנו לא רק להיראות בנות עשרים לנצח, אלא גם לדאוג כל הזמן להגשמה עצמית ולצמיחה אישית. בהחלט אפשר למצוא סתירה לא קטנה באופן שבו אנחנו חיות היום, מדברות כל הזמן על התוכן ועל הגשמה, ומצד שני עסוקות לא מעט בנושאים כמו כמה קילוגרמים חדשים נוספו לנו. בסופו של דבר, סבתא שלי היקרה, הייתה אישה מאושרת בחלקה. היא ראתה עולם, היא חוותה דברים, היא לא הפסיקה להיות סקרנית לרגע. וכל אלה חשובים הרבה יותר מכמה קמטים יש לך מסביב לעיניים.

יום האישה הבינלאומי

ואם אנחנו כבר עוצרים לדבר שנייה על נשים במאה ה-21, ועל הניגודים הרבים שיש בציפיות השונות של החברה מאיתנו, אז השבוע זה כנראה היה רלוונטי יותר מתמיד ביום האישה הבינלאומי. תמיד מצחיק אותי, הצורך הזה שלנו ביום מיוחד כדי להזכיר לכולם שנשים שוות לחלוטין לגברים.

רבים שאלו אותי מה דעתי בנושא, והאמת היא שמעולם לא התיימרתי להיות פמיניסטית דגולה. אני כן חושבת שיש הבדלים רבים בין גברים לנשים, אך בהחלט לא מאמינה שאחד המינים טוב יותר מהשני, ויש דברים מסוימים שמקוממים אותי: למשל, העובדה שמצפים מאיתנו היום לתפקד גם כאמהות ורעיות במשרה מלאה, אבל גם לתחזק קריירה משגשגת. ואם כבר יש לנו קריירה, אז הפערים בשכר בלתי נתפסים לפעמים.

מרגיזה אותי העובדה שבמשרות הבכירות יש ייצוג קטן של נשים ושעד היום, כשאישה אומרת שהיא בחרה להיות עקרת בית, יש כאלה שמרימים גבה. אני חושבת שלהיות עקרת בית זו הקריירה הכי קשה, מאתגרת, מתישה ומורכבת, נקודה. ובנוסף – היא הכי פחות מוערכת ואין ממש משכורת בסוף כל חודש. אז מה אני חושבת על יום האישה הבינלאומי? אני חושבת שאנחנו הנשים חייבות ללמוד להעריך את עצמנו יותר ולהמשיך להילחם על זכויותינו, ולעשות זאת כל יום ולא פעם אחת בשנה.

יום המעשים הטובים

עוד יום מיוחד צוין בשבוע שעבר, יום המעשים הטובים. יוזמה מבורכת בעיניי, למרות שרבים מאמינים שגם במקרה הזה, לא צריך להיות יום מיוחד, אלא שמעשים טובים צריכים להיעשות לאורך כל השנה, מה שאני כמובן מסכימה איתו מאוד.

אבל מצד שני, בואו נהיה מציאותיים – במשך 364 ימים בשנה רובנו עסוקים בחיים שלנו – במשפחה, בעבודה, בענייני החיים. כמובן שיש הרבה מאוד אנשים שממש מקדישים את חייהם לסיוע לאחרים, וזה מופלא לחלוטין בעיניי, אבל טוב שיש יום אחד שמזכיר לכולנו לעצור לרגע את הסחרור ולעשות משהו טוב בשביל מישהו אחר, בעיקר כי אין תחושה מתגמלת ונהדרת מזו – לדעת שעשית משהו טוב עבור אדם אחר, ממקום נקי לחלוטין מאינטרסים, רק כי התחשק לך להיות נחמד. ובכלל, במדינה כמו שלנו, שמלאה בכל כך הרבה לחץ, עצבים ותסכול שמקיפים אותנו מכל עבר – מה כל כך רע במחשבה שנהיה קצת נחמדים האחד לשני?

פעם גם חשבתי שצריך להנהיג בישראל יום אחד בשנה, שבו יפורסמו בכלי התקשורת אך ורק ידיעות חיוביות, "יום החדשות הטובות". זו אולי ירגיש לחלקכם כמו אסקפיזם זול, אבל חשבו על זה רגע – דמיינו את עצמכם פותחים את העיתון וקוראים שם רק דברים טובים. אתם רוצים לומר לי שזה לא ייתן לכם השראה וחשק לעשות משהו דומה? ובכלל, אם נתרכז מדי פעם בלעשות טוב, בלקרוא טוב, בלהפיץ טוב, ולא רק ברוע ובקושי – יש סיכוי אמיתי שאולי גם לנו יהיה קצת יותר טוב, באמת.