החברות שלי מתחלקות לשניים – אלה שחוגגות רק את ט"ו באב ומשאירות את וולנטיינ'ס לגויים, ואלה שישמחו לדהור על כל אירוע כדי לחגוג את האהבה שלהן, או לחילופין לשקוע בדיכאון על כך שאין להן אהבה.
למרות שאני כבר לא ילדה, אני מודה שעדיין לא גיבשתי דעה נחרצת על כל נושא יום האהבה הזה, שצויין בשבוע שעבר. כשגרנו בארה"ב, אני זוכרת שהשבוע שלפני וולנטיינ'ז היה גורם לכל החנויות, ממש כמו חג המולד, להתקשט בבלונים אדומים בצורת לבבות, ורדים ואריזות בונבוניירה. לכל מקום שלא נכנסת אפשר היה לשמוע שירי אהבה דביקים ומבצעים מיוחדים שהפצירו בך לקנות משהו לאהוב/ת לבך.
בישראל ההתייחסות רגועה יותר, גם בוולנטיינ'ס וגם בט"ו באב, ואני דווקא מחבבת את העניין הזה כי נדמה לי שכשאוהבים באמת, לא צריך לחכות לתאריך מסוים כדי לחגוג את זה. אם אתה רוצה להיות רומנטי ולקנות לאשתך פרחים ושוקולד, אז פשוט קנה לה, גם אם זה יהיה ככה סתם ביום חול, ואם את רוצה לפנק את בעלך באיזו מתנה חמודה, את ממש לא צריכה תירוץ. גם אם אתם עדיין רווקים - אתם יכולים לחגוג את האהבה שיש לכם בחיים – למשפחה, לחברים, אפילו לעצמכם.
אני מניחה שבסופו של דבר מדובר בעוד תאריך בשנה שבו כל מיני גופים ותאגידים יכולים להרוויח עלינו עוד כמה שקלים. אז זה נחמד לחגוג אהבה, אבל עוד יותר נחמד פשוט לאהוב.
ברידג'לפני עשר שנים בערך, אמא שלי הציעה לי ללכת ללמוד ברידג'. בהתחלה זה נראה לי כמו משהו שעושים בגיל הפנסיה, אבל אחרי שהבנתי שמדובר במשחק מאוד חכם שמפעיל את גלגלי הזיכרון ומייצר הרבה עניין, גייסתי עוד שלוש חברות טובות והפכנו את הברידג' לתחביב המשותף שלנו.
כבר עשר שנים אנחנו נפגשות מדי פעם כדי לשחק ברידג', לפעמים יותר ולפעמים לעיתים רחוקות, כי ככה זה בחיים – כל אחת עסוקה בשלה, אבל הברידג' לפחות מבטיח שניפגש מדי פעם, נקדיש זמן זו לזו ולא נישאב רק לחיי המשפחה והילדים. אז השבוע נפגשנו שוב, אחרי שלא נפגשנו כמה חודשים טובים, והרגשתי שהמפגש הזה כמו זריקת אנרגיה ועידוד לנפש.
למרות שברידג' הוא משחק שמבוסס על תחרותיות, ואני אוהבת במיוחד לנצח (אבל תמיד קורעים אותי לקראת הסוף), אני אוהבת את משחקי הברידג' האלה בעיקר בגלל שהם נורא מצחיקים ומאפשרים לכולנו להתנתק לכמה שעות מהשגרה ולחזור להיות קצת ילדות שמשחקות זו עם זו, לא רק חבורת נשים שיושבת ומדברת בלי סוף על נבכי הנפש.
כשאני קוראת על הכוח הנשי ואיך נשים יכולות לעזור אחת לשנייה אני חושבת לעצמי שמספיק לשבת ערב אחד כזה עם כמה בנות, לשחק ולהנות. אנחנו כמבוגרים שוכחים לשחק כי כבר עברנו את הגיל ודווקא כשמשחקים מגיעה תחושת חופש שמחזירה לילדות, אנחנו לוקחות את עצמנו פחות ברצינות וחושבות על חוקי המשחק ולא על משהו אחר.
פורים
אוטוטו פורים, אחד החגים הכי שמחים וכיפיים שיש. כילדה חיכיתי כל השנה דווקא לחג הזה, שלשם שינוי לא מחייב ניקיונות, ארוחות משפחתיות או טקסים אחרים – אלא רק להתקשט ולהתחפש, לעשות המון כיף ולהחליף משלוחי מנות.
כשהפכתי לאמא התחלתי לחבב את החג הזה מעט פחות; לכי תמצאי עכשיו תחפושות לארבעה ילדים, שמשנים את דעתם מדי רבע שעה ועד בוקר החג מתקשים להחליט למה הם רוצים להתחפש. בכלל, בשנים האחרונות יש תחושה שהילדים הם אלה שמנהלים את החג הזה ולא ההורים – וכל אחד רוצה תחפושת יותר מורכבת ויקרה מהאחר.
הבעיה היא שלא כל ההורים יכולים להרשות לעצמם לקנות לילדים את התחפושת ההיא של בוב ספוג בייבוא אישי מאמריקה, או מה שזה לא יהיה. וככה חשבתי לעצמי שדווקא יכול היה להיות נחמד אם משרד החינוך היה מכריז על חוק התחפושות הביתיות – זאת אומרת שהתלמידים יכולים להגיע לבית הספר רק בתחפושות שהכינו בעצמם בבית. זה יותר מתחשב וגם מתאים לכל כיס, וכך אף אחד לא ירגיש מקופח. אפשר אפילו לדאוג לשיעורים משותפים לפני החג, בהם הילדים ילמדו להכין לעצמם תחפושת. מסכימות איתי שכך החג יהיה הרבה יותר שמח?
