כשהמסך ירד, וברקע אפשר היה לשמוע הדים למחיאות הכפיים הסוערות של הקהל, חן ידע שמשהו ענק קרה. משהו שהוא לא שיער שיקרה לו אי פעם. משהו שהוא אפילו לא העז לחלום עליו - הוא, על הבמה, משחק במחזה של ניל סיימון, וחברים ובני משפחה באים לראות ולהתפעל.
>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק
כמי שעד גיל 45 העז רק בקושי להביט לאנשים בעיניים, כמעט לא יצר קשרים חברתיים, נמנע ככל יכולתו מאירועים והרגיש איך החרדות שלו כופות עליו להסתגר בתוך עצמו ולהתרחק ככל האפשר מאחרים - העמידה על הבמה, מול מאות צופים, היא ניצחון גדול מבחינתו, צעד משמעותי בדרך שמטרתה לבקוע את הקליפה המבודדת המכונה "חרדה חברתית." חן (השם המלא שמור במערכת) בן,46 תושב מרכז הארץ, עובד בשירות הציבורי, הוא אחד מרבים הסובלים מהפרעת חרדה חברתית - המתבטאת במצוקה גדולה, ולעתים בלתי נשלטת, בכל סיטואציה המחייבת מגע חברתי.
חן, למשל, גבר רהוט מאוד, שמדבר על חוויית התיאטרון שלו בהתלהבות עצומה, הכיר את המצוקה הזו לעומק מאז ומתמיד, "אבל אף פעם לא היה לזה שם". רק לפני שנתיים הוא גילה במקרה ברשת פורום שבו הוזכר השם "חרדה חברתית" והבין שהוא לא היחיד. הוא הצטרף לקבוצה של עזרה הדדית, שבמסגרתה אנשים המכירים את הקשיים מחייהם שלהם תומכים אלה באלה, וחייו השתנו.
"אני לא רוצה לומר שהשתניתי במאה שמונים מעלות", הוא מדגיש, "אבל הרבה יותר קל לי מפעם. מרגע שנודע לי שאני לא לבד, שיש לזה שם ושיש עוד אנשים כמוני, אני מרגיש הרבה יותר בטוח בעצמי, והרבה יותר קל לי". את הקבוצה ייסד יואב בן ישי, מהנדס תוכנה מרמת גן. בן ישי חווה מצוקה גדולה כשנדרש לקיים מצגת לפני חברים לעבודה, "זאת הייתה הרצאה של כמה דקות, על נושא שהכרתי לעומק, אבל לפני שהתחלתי לדבר חוויתי התרגשות גדולה ודפיקות לב מהירות ונכנסתי למצב של בלק אאוט, רעד וגמגום".
"קראתי את הטקסט אבל לא הבנתי מה אני קורא, לא יכולתי לענות על שאלות, והייתי בטוח שהרסתי את הסיכויים שלי בחברה הזאת. הרגשתי שאנשים בזים לי, וזו הייתה תחושה קשה מאוד, שהתווספה למתח העצום שהרגשתי כל הזמן במקום העבודה ולקושי שהיה לי תמיד ביצירת קשרים חברתיים". בן ישי חיפש לעצמו מסגרת חברתית, שבה יוכל להרגיש נוח יותר ויהיה חופשי להתבטא בפני אנשים.
"זאת המטרה הראשונית של הקבוצה", הוא מסביר. "זה מקום מפגש שבו אפשר לתרגל תפקוד במצבים חברתיים. כל מי שמרגיש לא נוח יכול לדבר על זה כאן, בפני אנשים שמכי־ רים את הקשיים שלו ומרגישים אותו דבר, וכך המתח והחששות הולכים ומתפוגגים. זה מעין קן לאנשים שבאופיים הם רגישים ועדינים יותר מהממוצע".
כל הפרעות החרדה מלוות בדיכאוןד"ר צופי מרום, ראש תחום הטיפול ההתנהגותי קוגניטיבי במרכז לבריאות הנפש "גהה", מעדיפה הגדרה פחות רומנטית. הפרעת חרדה חברתית, היא אומרת, היא לא סתם מקרה של ביישנות מוקצנת. זו אחת ההפרעות הנפוצות ביותר שמעכבות אנשים מוכשרים מלתפקד ברמה שבה הם אמורים לתפקד, ולכן היא מלווה לעתים קרובות בדיכאון ובמצוקה קשה.
"אנשים עם חרדה חברתית לומדים באוניברסיטה אבל מעדיפים לא לגמור את התואר כי הם לא מסוגלים להשלים את הקורס האחד שבו הם צריכים לדבר בפני קבוצה, הם נמנעים מלהגיע למפגשים שבהם יהיו אנשים זרים, הם לא יוצרים התקשרויות רומנטיות, לא עובדים במה שהולם את הכישורים שלהם כי הם לא מסוגלים לתפקד בראיון קבלה לעבודה, ואם הם עובדים, הם לא מסוגלים לדבר עם הבוס, להתלונן או להציע הצעות ומעדיפים להתכנס, להתחבא, כמעט לא להיראות. במקום ללמוד או לעבוד, רובם יישארו בבית, ללא קשר זוגי או קשר חברתי".
זו לא דרגה גבוהה מאוד של ביישנות?"ביישנות זו תכונה שאפשר להתגבר עליה לבד. אדם ביישן יתרגש כשהוא צריך לדבר בפני קהל, אבל יעשה את זה. אדם חרדתי יימנע. זו הפרעה שלא עוברת מעצמה ולא משתפרת. היא נחשבת להפרעה כרונית, שבלי טיפול תמשיך להשפיע לרעה על החיים".
מה כל כך נורא בלחיות חיים מופנמים ושקטים? אולי יש אנשים שזה מה שמתאים להם?
"זה חמור יותר. מדובר בקושי תפקודי ללכת לחנות, לשלם בקופה, לשבת בבית קפה, לאכול בפומבי - בגלל חששות איך אני נראה, מה חושבים עלי, מה יגידו עלי. אנשים לא הולכים לאירועים משפחתיים, לא באים לחתונות, לא מצביעים בכיתה גם אם הם היו רוצים להשתתף בדיון ולא מסוגלים לסרב כשמבקשים מהם משהו. אם יבקשו מהם להישאר שעות נוספות בעבודה, הם לא יצליחו להגיד שזה לא נוח להם, ויישארו גם אם הם בעצם לא יכולים".
תורשה או התנהגות נרכשת?
לדברי ד"ר מרום, חרדה חברתית צצה בדרך כלל בגיל צעיר מאוד. בקצה החמור שלה ילדים קטנים מפגינים אילמות סלקטיבית - הם מדברים רק עם הוריהם או עם בני משפחה קרובים, ובגן, למשל, הם שותקים כאילו אינם יודעים לדבר, "ועד גיל 18 זה בדרך כלל כבר משתלט על כל החיים".
למה זה קורה?"אין לנו תשובה מוחלטת אם מדובר בתורשה או בהתנהגות נלמדת, אבל אנחנו מכירים מקרים רבים שבהם להורים שסובלים מחרדה חברתית יש ילדים שמפגינים התנהגות דומה. יש בזה כנראה הרבה ביולוגיה, כמו בהפרעות חרדה והפרעות נפשיות אחרות, אבל אי אפשר לשלול גם את המסר שמקבלים בבית. מטופלים רבים שלי מספרים על בני משפחה קרובים שסבלו מחרדה חברתית ומדיכאון. בית שבו ההורים מבודדים, אנשים זרים לא נכנסים, אמא אומרת לך לעשות כל מה שהמורה אומרת ולא להתווכח, הולכים לרופא ולא שואלים שאלות כי לא מערערים על סמכות ולא יודעים להתעמת - זה בית שמחזק באמצעות חינוך את מה שהילד קיבל בתורשה גם ככה".
קבוצות תמיכה לבני נוער
ירון (השם המלא שמור במערכת) בן 30, הוא אחד מהם. הוא הצטרף לקבוצה לעזרה הדדית לפני שלוש שנים, אחרי שסבל מחרדה חברתית מאז בית הספר התיכון. אחרי המפגש הראשון נבהל, וחיכה בבית עוד חצי שנה, שרק לאחריה העז לבוא שוב. "זה מפריע לי כל הזמן, כל שנייה", הוא אומר. "כשאני הולך ברחוב אני פוחד מאנשים, אני חושד שהם רוצים ברעתי, אם מישהו הולך אחרי אני משוכנע שהוא רוצה לפגוע בי. לא רואים את זה מבחוץ. לכאורה אני אדם חברותי, אבל בפנים אני מלא פחד. הקבוצה נתנה לי את הדבר הכי חשוב - מפגש עם אנשים כמוני, ידיעה שאני לא לבד. אני שומע אנשים מתארים את הבעיות שלהם, ואני מזדהה; אני מדבר, והם מזדהים".
