אבא עזב אותי פעמיים. בפעם הראשונה, כשהייתי בת 13. עד אז היה לי בבית אבא שמח ועליז, אוהב חברים וחגיגות. הייתה לו פיצריה ידועה בראשון לציון בשם 'סבא ליאון', ואני תמיד חיכיתי לחופשהגדול כדי שאוכל לעמוד לידו ולעזור לו.

>>> חבבו את לאשה בפייסבוק

יום אחד התעוררתי ואבא לא היה בבית. לא ידעתי מה קרה לו ולהיכן נעלם נשאב, נותרתי להתמודד לבד עם הצער שלי ועם הצער של אמא. גם ככה לא הייתי הכי מקובלת בבית הספר והעזיבה הפתאומית של אבא עוד הוסיפה על זה. הרגשתי מנודה.

כמה שבועות אחרי שנעלם, אבא יצר קשר וסיפר שעבר לגור בהונגריה, שם הוא עובד עם אחיו בעסק למוצרי אלקטרוניקה. על אף שידעתי שהוא בסדר ושכנראה היחסים עם אמא עלו על שרטון, כעסתי מאוד. רציתי שהוא יהיה איתי. התגעגעתי מאוד. אמנם אבא נשאר בתמונה מבחינה כלכלית וגם שמר על קשר, אבל זה לא הספיק לי. הרגשתי דחויה ולא אהובה מכל הבחינות.

להינטש. שוב

הפעם השנייה שאבא עזב אותי הייתה כעבור 13 שנה. זה קרה בקיץ 2006, אבא שב להונגריה מנסיעת עסקים בספרד ובשיחת הטלפון שלנו הוא נשמע לי לא טוב. ידעתי שרע לו בעבודה, אבל לא ידעתי עד כמה.

באותו שבוע עמדתי לחגוג את יום הולדתי ה- 26 וחיכיתי לטלפון הבא של אבא. מאז שהייתי קטנטונת הוא נהג להתקשרהשכם בבוקר כדי לאחל לי מזל טוב. הטלפון החם ממנו, שנפתח במילים "מזל טוב נילוש", היה הטלפון הראשון באותו יום. גם אחרי שאבא עזב את הבית הוא לא ויתר על המנהג. הוא צלצל תמיד, לפני כולם, שלח מתנות יפות, וכשהייתי בת 17 ארגן לי מסיבת יום הולדת בלתי נשכחת בהונגריה עם המון אנשים, אוכל גורמה ולהקה, הרגשתי ממש כמו נסיכה.

חיכיתי ליום ההולדת בציפייה גדולה. ידעתי שאבא עומד להתקשר כהרגלו, אבל במקום זה הגיע טלפון אחר לפנות בוקר. אחותי הייתה על הקו. היא לא הייתה צריכה לומר לי מילה. הרגשתי כאילו קיבלתי אגרוף בבטן. שאלתי מיד: "אבא מת?". התברר שאבא הלך כהרגלו לעבודה, ובשעה ארבע אחר הצהריים נכנס לחנות, קנה חבל ותלה את עצמו במחסן של העסק המשפחתי. בן אחיו מצא אותו שם בשעת לילה.

הייתי המומה. במקום ארגון יום הולדת קיבלתי סידורים ל'שבעה". חור שחור וגדול נפער בתוכי, ורק החיוך של הבן שלי, שהיה אז בן שלוש, החזיר אותי למציאות. במהלך כל השבעה ניסיתי להירגע. אמרתי לעצמי שיש לי את הבן שלי, את בעלי, את אחותי וכמובן את אמא. אבל כל הזמן חזרה ועלתה בי התחושה הקשה של הכעס. כאילו לא מספיק שאבא עזב אותי פעם אחת, עכשיו הוא עזב לתמיד.

שנה שלמה בער בי הכעס הזה. כעסתי על אבא שלא התמודד עם חייו, ולצד הכעס חשתי גם תחושה קשה של אשמה. חשבתי שאולי אכזבתי אותו, אולי עשיתי משהו לא נכון או אמרתי משהו, ואולי לא הייתי קשובה מספיק לסימנים ולאותות המצוקה שלו. הרגשתי כאילו כל העולם נגמר לי ומעתה יהיו רק צער,דמעות ועצב ובעיקר כעס. כעס של בת ששואלת את אביה מדוע לא יכול היה להיות קצת יותר חזק עבורי או עבור נכדיו. לא רק כעס היה בי אלא גם שאלה גדולה שלא נענתה.

תמונה טרגית אחרונה

אבא לא השאיר אחריו שום מכתב ובו הסבר למה שעשה. במחסן שבו הוא התאבד נמצאה קבלה על החבל שקנה. אחותי ובעלה שנסעו להונגריה, לקחו את הקבלה לחנות שבה החבל נקנה. הם ביקשו לראות במצלמות האבטחה מי קנה אותו, ואכן רואים שם את אבא בדקות האחרונות של חייו. זו בעצם התמונה האחרונה שיש לי מאבא שלי, תמונה שהתבוננתי בה מיליון פעמים בניסיון להבין מה עבר עליו ברגעים האחרונים לחייו. האם היה עצבני, מיואש, מהיר, נחוש, אטי, עצוב.

אחרי מותו של אבא ניסיתי להמשיך לעבוד כרגיל, התחלתי ללמוד כלכלה וניהול, אבל עזבתי באמצע. בסיומה של אותה שנה החלטתי שדי ברגשות האשמה. התחלתי במסע אישי של התפתחות רוחנית. למדתי הרבה וקיבלתי עזרה, ושוב יכולתי לחוש שמחה.

  • למה סיפרתי את הסיפור שלי

"אני רוצה לומר לאבא שלי: כמעט שבע שנים עברו מאז, וכל יום ויום אתה חי בלבי. תמיד תהיה חלק ממני. יש דברים שהם נצחיים ולעולם לא ישתנו ואחד מהם הוא האהבה שלי אליך. אני מתגעגעת ואוהבת אותך לנצח".

גם לכם יש סיפור אישי מרגש, מעניין או מעורר השראה? מוזמנים לפנות אל שירלי