ירב שביט בן־פורת, 42, גרושה ואם לילדה, מלווה עסקים ברשת חברתית, הכירה את "הנפש התאומה" שלה לפני עשר שנים, במסגרת פרויקט מטעם העבודה. זמן קצר לאחר מכן נפגשו שוב במקרה, ונוצר ביניהן קליק. "הייתה בינינו עוצמה של התאהבות כמו התאהבות בגבר, רק בלי המשיכה", מספרת בן־פורת. "תמיד אמרנו, 'יאללה, אם רק היינו נמשכות קצת אחת לשנייה, היינו הופכות את הבית'. בילינו המון יחד. רקמנו חלומות להקים סטארט־אפ, ובאמת עשינו כל מיני פרויקטים משותפים, אז חלק מהזמן שלנו יחד היה בענייני עבודה; אבל אחר כך היינו ממשיכות את הבילוי המשותף.
>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק
למשל, הייתה לנו פגישת עבודה קבועה במסעדת יוקרה, עם תפריט קבוע, ואחריה היינו צועדות בים. לכל אירוע או פתיחה של תערוכה היינו הולכות יחד. כשהיינו מבלות יחד היינו שוכחות הכול, אפילו לא הייתי עונה לטלפונים מבעלי. בכל פעם כשהייתי באה למרכז לפגישה, הייתי נשארת לבלות איתה, כך שהיינו נפגשות שלוש־ארבע פעמים בשבוע, והרבה פעמים גם בסופי שבוע. בין לבין היינו מדברות בטלפון כל כמה שעות, ארבע־חמש פעמים ביום. אס־אם־אסים ואי־מיילים כל הזמן. ממש כמו בירח דבש".
איך הרגיש בעלך לגבי הקשר שלכן?
"הוא שנא אותה. הוא לא קרא לה בשמה, אלא 'המאהב', ותמיד שאל – 'מתי את הולכת למאהב שלך?' באיזשהו שלב הוא חשב שאני לסבית. גם אמא שלי לא סבלה אותה, ואמרה לי שהיא מפרידה ביני לבין בעלי. אני לא חושבת שזה נכון, אני חושבת שהיא הייתה סוג של אור אדום שמשהו ביני לבין בעלי לא בסדר, והקשר איתה היווה מעין מפלט. למשל, לבעלי לשעבר יש קשר סימביוטי מאוד עם הוריו, כל שישי וגם שבת הוא אצלם, ואני אף פעם לא אהבתי את זה. אז אחרי שהכרתי אותה אמרתי לו שייסע להורים שלו לבד, ואני אסע אליה. הוא לא אהב את זה, אבל כשהצעתי לו שנעשה משהו יחד רק שנינו, במקום לנסוע להורים, הוא לא היה מוכן לוותר; אז גם אני לא ויתרתי על הבילויים שלי בשבת עם החברה".
"זוגות יוצרים כל מיני משולשים", אומרת ד"ר נלי שטיין, מטפלת משפחתית וזוגית מוסמכת. "ברגע שיוצרים קודקוד שלישי, כמו חברה טובה, יוצרים פתרון מדומה. כזה שברגע הראשון מרגיע אותנו, כי בעצם אנחנו לא נפגשים עם הקושי להיות לבד עם בן הזוג ולשתף אותו במה שעובר עלינו; כל הזמן יש סוג של 'קביים' בקשר. צריך לזכור שזוגיות יכולה להיות מרחב של התפתחות אישית במידה רבה, כי אנחנו פוגשים את עצמנו בכל מיני היבטים, מסירים קליפות. אבל בה בעת אנחנו גם נהיים רגרסיבים לעתים, פגיעים, הצרכים הראשוניים שלנו עולים, וזה לא פשוט. כשאנחנו נוקטים דרכי הימנעות, אנחנו בולמים את ההתפתחות האישית והזוגית שלנו. הקודקוד השלישי לא תמיד חייב להיות חברה, לפעמים זה יכול להיות אחד הילדים שמעניק את החום והמגע האנושי במקום בן הזוג".
"רצתי אליה בכל עניין"
נעמה (שם בדוי), 34, הכירה את החברה הכי טובה שלה בשידוך של חברה משותפת. "רציתי להתקבל ללימודי אמנות אחרי הצבא, הייתי מאוד חסרת ביטחון לגבי תיק העבודות שלי. גם היא הייתה בתחום האמנות, והסכימה לעזור לי לפתח את תיק העבודות שלי ולקבל ביטחון. הוקסמתי ממנה, ומהר מאוד התפתחה בינינו חברות אינטנסיבית, אבל גם תלותית. נתתי הרבה משקל למה שהיא חושבת לגבי היכולות האמנותיות שלי, לגבי איך שאני מתלבשת, וגם לגבי יחסיי עם גברים. היא תמיד הייתה מלאת ביטחון בכל מה שקשור לגברים, היה לה קל יותר מאשר לי ליצור קשרים קבועים עם גברים, והיא ידעה לקחת סטוצים בקלות – לא כמוני. זה עורר בי הערצה, אבל גם קנאה.
"היינו מבלות יחד, עושות יחד שופינג, ארוחות, שיחות לתוך הלילה. למרות שהמשכתי לצאת לדייטים, רציתי למצוא מישהו שאוכל לתקשר איתו ושיהיה לי כיף איתו כמו שכיף לי איתה. כל כך הרבה פעמים חשבתי, הלוואי שהיא הייתה גבר. הייתי מופיעה אצלה לפעמים מיד אחרי דייט כושל כדי להתנחם, ופעם היא אפילו באה לחלץ אותי באמצע מריבה בים עם בחור שיצאתי איתו תקופה.
מתי היחסים עם החברה הטובה נהיים משמעותיים כל כך, שהם מפריעים ליצור זוגיות? איך בודקים את זה, ומה עושים בעניין? הכתבה המלאה בגיליון "לאשה" מס' 3408, בדוכני העיתונים
