עשרים ושבע וחצי

"לכל החברים בקבוצת עופרים ובכיתה ח' 2. בקרוב, פגישת מחזור". זה מה שהיה כתוב בהודעה העליזה שצצה על מסך המחשב שלי. התגובה הראשונה שלי הייתה ללחוץ על ה־ delete, כי הייתי בטוחה שמדובר במייל שהגיע אליי בטעות. מה לי ולקבוצת עופרים? מי מכיר את כיתה ח' 2? אלא שפתאום, צמרמורת עברה בגופי.

נזכרתי: המסך עלה על חלק עלום בחיי, שנים שהדחקתי ומחקתי, וממש כמו בסרט של וודי אלן, בו הגיבור יוצא מן המסך ועובר לעידן אחר, כך גם ההודעה הזו הושיטה את ידה, הסיטה הצדה עשרות השנים, והובילה אותי בחזרה אל בית הספר, אל השנים המחוקות. ובכן, פגישת מחזור, בית הספר גורדון בגבעתיים, כיתה ח' 2. כן, הייתי שם.

בעיה קטנה

אחרי שסיימתי את כיתה ח' טרקתי מאחוריי את הדלת ולא הסתכלתי לאחור מעולם. לא שמרתי על שום קשר, ואפילו שכחתי את רוב השמות. השארתי מאחוריי שנתיים של כאב, השפלות והצקות אכזריות. עד גיל 12, חייתי לי בשלום בעולמי הפנימי. בעיקר קראתי ספרים. מיקומי החברתי היה אי שם באמצע. בערך בכיתה ו' או ז' התחלתי לסבול מדאגה שהלכה ותפחה: לא גדלתי. כולם סביבי צמחו וגבהו, הבנות הפכו לנערות, ורק אני נשארתי פצפונת קטנה כמו ילדה בכיתה א', יצור מיניאטורי, רזה באופן מחריד. עמוק בתוכי חרדתי שמא לעולם לא אהפוך לאישה; "משהו אצלי דפוק".

גורלי נחרץ כשיום אחד נכנסה אחות בית הספר לכיתה עם משקל והכריזה כי היום נשקלים. באותם ימים נהגו לעשות זאת בפומבי, בפני כולם. "עשרים ושבעה וחצי קילו", הכריזה האחות כשעליתי על המשקל, וכולם מסביב פרצו בצחוק. באותם ימים, להיות רזה באופן בולט היה גרוע בדיוק כמו להיות שמנה באופן בולט. ההכרזה של האחות, הצחוק של הילדים והמשקל הזעום שגופי הצליח להפיק, היוו מבחינתי את החותמת שאיששה את פחדיי הכמוסים ביותר: משהו אצלי לא בסדר.

אומרים שילדים יכולים להיות אכזריים, שאין להם עדיין גבולות ובלמים חברתיים. היו שם כמה בנים חדי עין שקלטו מיד את נפשי הרוחפת מפחד ומבושה. הם החליטו שמאותו יום לא יקראו לי יותר בשמי אלא "עשרים ושבע וחצי". בשנתיים הבאות, עד סיום בית הספר היסודי, חיי הפכו לסיוט. הם היו רודפים אחריי, דוחקים אותי לפינה, אורבים לי בחצר, וכל הזמן סיננו לעברי את קריאת הגנאי הצורבת: "הנה, תראו מי באה, עשרים ושבע וחצי".

בספר הזיכרונות שלי מהתקופה ההיא מתנוסס השם הנורא בראש העמוד. "לעשרים ושבע וחצי היקרה..." מעולם לא התרגלתי לכינוי הגנאי, ובכל פעם שהיו קוראים לי בשמי החדש, הבושה הייתה הופכת את קרביי ומרסקת את נשמתי.

אצלי הכל בסדר

להורים לא סיפרתי, לא רציתי לצער אותם, וגם חששתי שהתערבותם עלולה אפילו להזיק. ובעיקר, חשבתי שאין מה לעשות (ללמדכם עד כמהילדים יכולים להסתיר דברים וכמה חשוב לנסות לדובב אותם). הייתי הילדה הכי קטנה בכיתה, הכי קטנה בשיעור והכי קטנה בהפסקה.

מניין היה לי לדעת שהכול הולך להסתדר. שבגיל 18 אהפוך לרקדנית ואכבוש את רחבת הריקודים (פיצוי, פיצוי, פיצוי. משום שכשהיינו בתנועה, וכולם רקדו "בן לוקח בת", אף אחד לא לקח את הבת שהייתי אני). איך יכולתי לדעת שבגיל 17 אצמח ואגבה, ושבסופו של דבר, המראה החיצוני, איך לומר בלי להשתחצן, לעולם כבר לא יהווה בעיה.

השנים נקפו. דברים קרו. מים רבים שטפו את התקופה ההיא. אבל פעם, כשסיפרתי לחברה על מה שעברתי בילדותי, היא שאלה אותי אם הייתי מעדיפה שכל זה לא היה קורה. ובכן, אני לא יודעת. ברור שלא הייתי מאחלת חוויות כאלו לילדיי או לנכדיי, אבל האירועים האלו גם חישלו אותי. הפכו למקור כוח. ובעצם, אין לי מה לעשות עם השאלה הזו: זה קרה. דברים קורים. אירועים קשים מאלו קרו לאנשים אחרים.

החיים נותנים לנו לפעמים חבטה בפרצוף. וכמו שאמרתי, אין ספק שמה שעברתי עיצב אותי, הוא חלק ממי שאני. לטוב, אני מקווה. לא לרע.

ואם אתם רוצים לדעת אם הלכתי לפגישת המחזור, ובכן כן. וודאי שכן. הלכתי, כמו שאומרים, ועוד איך. היה, איך לומר, נעים, נעים מאוד אפילו. הגעתי עם הראש מורם, הזנב למעלה. לקחתי את כל העשרים ושבעה קילו וחצי שלי, פלוס אלו שנוספו לי במהלך השנים ובאתי. היה טוב.

שלכם,

אורנה ננר (הרצברג)

עורכת ראשית, שבועון "לאשה"