אפילו לקיץ יש הרבה צדדים יפים, למרות שלפעמים הוא מצליח לחלץ מכמה מאיתנו גם את החלקים הפחות נעימים של המין האנושי. אבל אם יש סיבה אחת שאני ממתינה לו מדי שנה, זה כנראה מחנה הקיץ של שבט צופי צהלה, משם חזרתי לפני יומיים - עייפה, רצוצה אך מאושרת ומרוצה. ומיד תבינו למה.

>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק

פעם בשנה, נחיל של 600 חניכים וחניכות, פלוס כמה עשרות מדריכים, מדריכות והורים מתנדבים, זורם ליער הזורע. בצופים קוראים לזה "מפעל הילדים", ומדובר בעצם במחנה קיץ ממש כמו פעם, עם מתקנים מרהיבים שהחבר'ה מהשכבות הבוגרות יותר עמלו עליהם חודשים קודם לכן, המון פעילויות שטח מקוריות ומושקעות, מטבח שדה מתוקתק (בו ביליתי את שלושת ימי ההתנדבותי) ואווירה פטריוטית נחושה ומעוררת ההערצה.

מדובר בסוג של עולם מופלא, שכאילו מתקיים בייקום מקביל, ובו הילדים שלנו, אלה שיושבים שעות מול המחשב והטלוויזיה ועושים פחות או יותר מה שמתחשק להם, הופכים לחניכים צייתנים ובוגרים. אף אחד כאן לא מתפנק פה וכולם נשמעים לחוקים – אם צריך לקום בשש בבוקר, כולם מתעוררים מבלי לקטר או לעשות קולות של "לא בא לי", לובשים מדים, עומדים למסדר ועושים מה שצריך, ואפילו נהנים מזה.

כמו הרבה הורים, גם אני הגעתי לשם להתנדבות של שלושה ימים, ונשלחתי למטבח, שם עמדתי במשך שעות כדי לקצוץ ירקות ולהכין ארוחות. למרות שזו הייתה עבודה קשה, נהניתי מכל רגע. המטבח עצמו התנהל כמו מערכת לוגיסטית מחושבת היטב ומתוקתקת למופת – בשש בבוקר אנחנו מתייצבים, לובשים את הסינר, הכפפות והכובע (כולל פריט כתום כלשהו, לאות הזדהות עם צבע השבט שלנו) ומתחילים לעבוד, מקבלים תדרוך על סעודות היום והסבר לגבי התפריט שכתוב על הלוח.

מטבח שדה שמתפקד כמו מטבח של בית מלון, עם תמי השפית ונדב, אחראי הלוגיסטיקה, שמנצחים על כל העסק. ארוחות של סלטים, חביתות, לזניות, פסטות וכל דבר טעים שאפשר להעלות על הדעת, וכמעט בלתי אפשרי לתפוס שהוא הוכן במטבח שדה.

כאן זה לא משנה מה אתה עושה בחיים האמיתיים, אם אתה רופא, עורך דין או עקרת בית. בצופים, כולנו נמצאים באותה דרגה וכולנו עובדים יחד למען מפעל הילדים. שלומצי פיתחה שיטת חיתוך מדהימה למלפפון, תמר מנקה את כל השולחנות ודואגת לרוקן את הפחים לטובת ההגיינה, אורלי קוצצת את הירקות במהירות ובשלשות, תמי טורחת מעל הסירים ולא נחה לרגע.

יוני אחראי על הכלים ולא עוזב את הכיור במשך שלושה ימים, גיא ורועי עוזרים להרים את כל הארגזים הכבדים, להביא את המוצרים מהאקונום וגם עוזרים בניקיון ובבישולים, איילת עומדת בכניסה לפני כל ארוחה ומוודאת שהידיים של כל הילדים נשטפו כהוגן, ענת מתקתקת מאה מלוואחים על הגזיה לטובת החבר'ה שיוצאים לספארי לילה, איתמר המרכז אציל הנפש נמצא בכל מקום שופע כוונות טובות ומנצח על חבורת הילדים באלגנטיות ראויה להערצה וכמובן חנה שהיא האמא האחראית של השבט שעושה עבודת קודש.רשימה חלקית ומקוצרת רק בכדי שתקבלו את הרעיון אבל במציאות מדובר ברשימה ארוכה במיוחד, מלאה בהורים מקסימים ונחושים לעזור.

אבל אם יש שיעור אחד שכולנו הגענו ללמוד, הוא הגיע ללא ספק מהמדריכים המדהימים. גם ככה נעים להיות בין כל כך הרבה ילדים, זה משהו שתמיד גורם לך לחזור לאחור ולהרגיש צעיר בעשר שנים. אבל הילדודס האלה, בכיתות ט'-י"ב בסך הכל, שלוקחים על עצמם אחראיות כבירה ודואגים למאות החניכים הצעירים שלהם בסבלנות ואהבה בלתי מתפשרות, פשוט ראויים להערצה. אם ילד רוצה הביתה לאמא ואבא, המדריכים יישבו איתו, לחבק ולהרגיע. אם ילד לא רוצה לאכול, תמיד יהיה מדריך מודאג שייקח אותו למטבח וינסה למצוא לו משהו טעים.

במהלך המחנה, המדריכים זוכים למקסימום של ארבע שעות שינה בלילה, ועדיין מתעוררים בבוקר, מפשילים שרוולים ומגייסים את כל הכוחות כדי לוודא שלחניכים שלהם יהיה כיף, מעבירים פעולות וגימיקים שהם עצמם הכינו מבעוד מועד ודואגים לכל הילדים הצעירים במסירות מעוררת השתאות והערצה. לנו המבוגרים יש המון ללמוד מהחבר'ה הצעירים האלה – דרך ארץ, אכפתיות מעלפת, שמירה על חוקים ומשמעת, פטריוטיות עצומה, אמונה שלמה בצופים ובקבלת כולם כאחידים וכל כך הרבה אהבה, שמרגשת אותי בכל פעם מחדש.

אני משחזרת בראשי עכשיו את כל המראות הקסומים שראיתי בשלושת הימים שהייתי במחנה הצופים, ומצטערת שלא יכולתי לתעד כל רגע ורגע, כדי להזכיר לעצמי ולכולנו אילו דברים קסומים ומופלאים מתרחשים כאן, ממש מתחת לאף שלנו. כמה הנוער שלנו מיוחד ויוצא דופן, וכמה רחוק הצעירים האלה עוד יגיעו. דווקא בימים כמו אלה, כשהרבה אנשים מאבדים תקווה, צריך להסתכל על החבר'ה האלה ולזכור כל הזמן שיש מי שיוביל יום אחד את המדינה. עכשיו הם בונים מחנה ביער, אבל ביום מן הימים הם יבנו ממשלה, ואני לא יכולה לחכות עד שהיום הזה יגיע.

  • לאתר של מיכאלה ברקו