מופרך ככל שזה נשמע, ליאור דיין, הילד הרע והפרובוקטיבי של האצולה הישראלית, התברגן. אחרי למעלה משנה של זוגיות, הוא התחתן עם בת זוגו, השחקנית רוני זילבר, בנוכחות לא פחות מ־500 אורחים, כשאת החופה עורך – כיאה לנצר למשפחת דיין המיוחסת – הרב הראשי לישראל, ישראל לאו.
>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק
הבורגנות
"אכן, התברגנתי," מודה דיין, "ואני אגיד לך יותר מזה: באיזשהו מקום הפכתי להיות מה שנשבעתי שלעולם לא אהיה. אפילו פנו אליי מ'קסטינה הפקות' ורצו לעשות סרט דוקומנטרי על ההכנות לחתונה. הם אמרו שזה מעניין להראות איך מאדם שאין לו חוקים וגבולות הפכתי להיות אדם שמתחתן בגן אירועים בצומת בית עובד.
והסכמת?
"אל תגזימי. בשביל סרטים בדרך לחופה יש אנשים כמו ליהי גרינר. יש גבול של יח"צ שאפילו אני לא עובר".
את רוני הוא הכיר דרך חברים משותפים רגע לפני שעלה למטוס ללוס אנג'לס בדרך לגמילה מקוקאין וריטלין אצל אמו, השחקנית קרוליין לנגפורד. שנה מאוחר יותר, כשכבר היה עמוק בתוך התהליך, היא פתאום הבליחה ב"פייסבוק", שאלה מה שלומו. שלא כהרגלו הוא החליט לענות בכנות ואמר שהוא "די מובס"."החלטתי שהפעם אני לא עושה את מה שאני עושה תמיד עם בחורות, כלומר ניסיונות היסטריים להרשים אותן, תוך שאני מציג בן אדם שהוא לא תמיד אני. הייתי צריך להיות כל כך הזמן שנון וחד, וזה נורא מתיש".
למה הפעם החלטת לנקוט בדרך אחרת?
"כי מה היה הסיכוי להגיע איתה למיטה, כשאני שם והיא פה? הרושם הגדול נועד לזה, וברוב הפעמים זה באמת עבד. פה החלטתי שאין טעם, וכשהיא שאלה אותי מה קורה, באמת אמרתי מה קורה. לא התביישתי להודות שהדברים לא קורים לי כמו שרציתי".
"הם הכירו אותי והם אוהבים אותי. הם פגשו אותי בתקופה מאוד יציבה, הייתה לי עבודה מסודרת שאני מתפרנס ממנה בצורה טובה מאוד, וחוץ מזה הם ראו כמה שאני אוהב את הבת שלהם."
הנסיך לבית דיין נולד בתל אביב לפני 29 שנה, ותולדות חייו, כמו גם של כל השושלת הדיינית, ידועות היטב לציבור, הסיפור הידוע כולל סב נערץ ומצביא גדול בשם משה דיין, זוג הורים – אסי דיין וקרוליין לנגפורד – שסיימו את הקשר עם ילד בן שנתיים ואינספור הכפשות פומביות והדדיות.
בעקבות הפרידה חזרה קרוליין להתגורר בארצות הברית, וליאור הקטן הועבר למשפחה אומנת בקיבוץ דביר, ובהמשך, לקראת גיוסו לצה"ל, עבר להתגורר עם אביו בתל אביב. הוא שירת בחיל האוויר, אבל שבעה חודשים אחרי גיוסו השתחרר על סעיף נפשי. "היום אני מאוד מצטער על זה," הוא אומר.
כעסת עליהם שוויתרו עליך?"אין כעס. אני אוהב מאוד את אבא שלי וחשוב לי מאוד להראות לו את זה. אני הילד היחיד שלו שחי בארץ. יש אפילו גם מימד של הערצה באהבה הזו".
ואמא?"ברור שיש משקעים, אבל אני לא רואה טעם לעשות מזה קרקס של כעסים. היא עצמה אומרת שכל החיים היא תרצה לכפר על מה שהיא עשתה." כשהוא היה עמוק בתוך מערבולת הסמים, הייתה זו אמו שהתקשרה ואמרה שהגיע הזמן שגם היא תעשה משהו, והציעה לו להגיע אליה ללוס אנג'לס ולהתאשפז שם במרכז גמילה.
זה היה בשלב שבו הוא כבר היה מודע למצבו הקשה, והסכים לנסות. "די הבנתי שאין לי ברירה," הוא מספר. "הרסתי לעצמי כל פינה, הגעתי למצב שחשבון הבנק שלי מעוקל. שיקרתי לחברים, ניצלתי אותם, פגעתי בהם. כל מה שרציתי זה למות לאטי. לא חשבתי שאחיה אחרי גיל שלושים".
אתה לא נוגע יותר בסמים?"לא נוגע כבר שלוש שנים, שבעה חודשים, שבעה ימים, 15 שעות, 25 דקות ו59- שניות בדיוק". כשחזר לארץ נקי וזך, הוא מיד התיישב לכתוב מאמר נוקב בשם "באהבה ובסיאוב ל'קנטינה'" (בית קפה ברנז'אי) בו חיסל חשבונות עם הברנז'ה התל אביבית, ובכללה כל הסלבריטאים שאיתם שרף לילות כימים סביב אותו שולחן במוסד התל אביבי הידוע, שלא טרחו לברר מה שלומו כשהיה בגמילה.
"חלק יותר וחלק פחות. כולם נחמדים לכולם מתוך פחדנות, וזה מעצבן. החלטתי שמשטר הנחמדות הזה צריך להיעלם. יש מקום רק ליאיר לפיד שמה, רק לו מותר להיות נחמד".
"לא נכנס לשם, אבל פגשתי את שלומי שבן, שספג את רוב האש, והוא אמר לי שבכל זאת הוא אוהב אותי. בימים אלה אנחנו נמצאים בהליכי גישור".
אתה מצטער על הטור הזה?"לא. חבל שלא היה לי יותר מקום. אני יודע שאנשים נעלבו, אבל גם אני נעלבתי מהם."
עליבות החיים
בספרו החדש, "אנשים מעדיפים לטבוע בים" (הוצאת "פן" ו"ידיעות אחרונות") קובץ סיפורים באורכים משתנים, שכתב במהלך תשע השנים האחרונות, המביאים באופן חד וברור את קולם של הלוזרים. אחד אחרי השני עולים גיבוריו לספר את סיפורם במצעד ארוך של אנדר-דוגים תבוסתנים ומוטרפים, מכמירי לב בעליבותם, הנקלעים שלא בטובתם לטרגדיות סוריאליסטיות והזויות, כולם נולדו במוחו הקודח של המחבר ובכולם יש קצת ממנו.
הספר כולו נקרא על שם הסיפור המרכזי, בו מתוארות חוויותיו של הגיבור נעם (אשכנזי, מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי) זהו גם הסיפור בעל המוטיבים האוטוביוגרפיים ביותר, על אף שדווקא הגיבור המטורלל מכולם, אדם שמשוכנע שרופא השיניים שלו השתיל לו מצלמת שן זעירה בשליחות עלומה, נקרא ליאור.
"בכל הסיפורים יש מאפיינים אוטוביוגרפיים, אבל הסיפור הכי פחות מומצא הוא 'אנשים מעדיפים לטבוע בים,' כולל כל הטיפוסים שאני מתאר שם. פגשתי את האנשים האלה אחד לאחד, כשהייתי מאושפז בתל השומר, ולכן היה לי הכי קל לכתוב אותו," הוא אומר. "זה גם היה הסיפור האחרון שכתבתי. הבטחתי להוצאה להגיש את הסיפור הזה לפני החתונה שלי, והיה לי רק חודש לדד־ליין. ידעתי שאני צריך לכתוב סיפור על נושא שאני בקיא בו כי לא היה לי זמן לתחקיר, ועם זאת הוא היה צריך להיות מספיק מוטרף כדי להשתלב יפה עם שאר הסיפורים. בסוף עשיתי את זה, שלחתי אותו שעתיים לפני החתונה."
איך נולד הספר?"בזכות הסופר ג'יי.די סלינג'ר. כשהוא מת הייתי בדיוק בגמילה בארצות הברית, ואני נחשב בארץ למומחה מספר אחת לסלינג'ר, אפילו נסעתי לניו המפשייר בניסיון לפגוש אותו. כשהוא מת, פנו אליי מעיתון 'העיר' וביקשו ממני לכתוב כתבת פרידה, ורחל פן, השותפה של הוצאת 'ידיעות אחרונות,' פנתה אליי. היא אמרה לי שהיא קראה את הכתבה ויש בה איכויות ספרותיות. היא שאלה אם יש לי משהו כתוב שלא פרסמתי עדיין, אמרתי לה שיש לי שני סיפורים שכתבתי לפני כמה שנים ושלחתי לה אותם. כמה ימים אחר כך היא כבר שלחה לי חוזה לארצות הברית.
"בוודאי. נהיינו חברים מאוד טובים, היא הפכה לסוג של מנטורית בשבילי. אם היא לא הייתה, הספר לא היה יוצא. אף פעם לא היה לי אורך נשימה ומשמעת עצמית בשביל לכתוב, בטח לא ספר. אם יש לי זמן פנוי, אני מעדיף לשחק שש־בש באינטרנט. אני היפר־אקטיב דיסאורדר. בגלל זה לא למדתי באוניברסיטה. אפילו להרים טלפון לאוניברסיטה זו עבודה בשבילי, ואני טיפוס עצלן.
"הוא מאוד אוהב אותו. היו דברים שכתבתי בעבר וקיבלתי ממנו פידבקים לא טובים, אבל הפעם הוא אפילו קצת התרגש. למשל אורי ורותם, הוריי המאמצים? גם אם אשכתב את 'דפי זהב' הם יגידו שזו יצירה ענקית, אבל אבא לא חוסך ממני גם ביקורת. דברי איתו. תשאלי אותו על הספר, תעשי מסגרת בצד".
אני רואה שבכל זאת קשה לך להיגמל מלשרבב אותו גם לפה"הרבה שנים לא עשיתי את ההפרדה בינו לביני. כוחו של הרגל."
