אם במקרה עברתם בשבוע האחרון בכיכר רבין, בטח ראיתם את השלט הענק שתלוי שם, שמכריז על אירועי שבוע הגאווה בעיר, שבכל שנה מצוינים בחודש יוני. אני לא זוכרת מתי התחילו לתלות את השלט הזה שם, כנראה לפני כמה שנים, אבל בכל פעם מחדש אני קצת מתרגשת כשאני רואה אותו. הרי לפני עשרים ואפילו עשר שנים, אף אחד לא היה מעז לתלות שלט גדול כל כך במקום הכי מרכזי בתל אביב, וגם אם כן, בטח היו קמים כל מיני מתנגדים ודורשים להסיר אותו.
יצא לי להיות במצעד הגאווה פעם אחת, ונפעמתי בעיקר מהשמחה הגדולה שהייתה באוויר. כל כך הרבה צבעוניות, מוזיקה וחיוכים במקום אחד, ואווירה שקצת הזכירה לי את פסטיבל וודסטוק, כמו שאלה שהיו שם תמיד מספרים, עם המון צעירים שחוגגים את החופש להיות מי שהם. אף אחד לא יכול להישאר אדיש מול מראה כזה.
אני זוכרת איך פעם, חברים שיצאו מהארון היו מספרים על הקשיים שנתקלו בהם מול המשפחה והחברים, ואפילו במקומות העבודה שלהם. בזמנו זה עדיין היה טאבו, ומי שעשה את זה נחשב לאמיץ מאוד. שמעתי סיפורים על אנשים שהוריהם ניתקו איתם כל קשר והתכחשו להם, או סירבו להכיר את בני/בנות זוגם. לעומת זאת, היום זה כבר מקובל הרבה יותר, ואני מכירה לא מעט אמהות ואבות שקיבלו את הבן או הבת שלהם בדיוק כפי שהם, ואפילו ליוו אותם ביום חתונתם לבחירי לבם ובעיקר היו מאושרים מהעובדה שהילד או הילדה מצאו אהבה, בלי שום קשר לכך שמדובר בגבר או אישה.
כמובן שיש עדיין הרבה אנשים והורים שמתקשים לקבל את זה, כשהקרובים שלהם מודים בפניהם על נטייתם המינית, ועד היום אני שומעת מידידים על הצורך להוכיח את עצמם במקומות שונים, בגלל שהם לא סטרייטים. אבל לפחות אני יודעת שעשינו התקדמות ענקית בנושא, ואני באופן אישי גאה ושמחה להיות חלק ממדינה עם חופש ביטוי להומוסקסואלים.
דווקא על רקע מה שקורה אצלנו בתקופה האחרונה, עם גלים של אלימות, שנאה ואפליה, משמח אותי לדעת שיש לפחות תחום אחד שבו אנחנו מיישרים קו עם העולם. נכון שזה עדיין לא קורה בכל מקום, ומצעד הגאווה בירושלים תמיד מעורר הרבה מאוד רעש ותגובות קשות, אבל אני בכל זאת מרשה לעצמי לומר שהתקדמנו מאוד בכל מה שקשור לסובלנות וקבלה של הקהילה הגאה. לפני שבועיים צבעו מעבר חצייה בצבעי הגאווה וכל השמשיות בחוף הילטון החליפו לצבעי גאווה, לפני חודש עלה בבתי הקולנוע הסרט "הסיפור של יוסי", שהוא ההמשך של "יוסי וג'אגר", בטלוויזיה אפשר לראות יותר ויותר זוגות מאותו המין וכל מי שהוא מעט נאור וסובלני, כבר לא חושב שזה ביג דיל.
אביו ז"ל של בעלי, תמיד היה אומר שהמוטו שלו הוא live and let live – חיה ותן לחיות. תמיד הסכמתי איתו וחשבתי שמוצאו, דתו, צבעו או העדפתו המינית של כל אדם הם לא עניינו של אף אחד. מה שמישהו בוחר לעשות בין הסדינים ובחייו הפרטיים, הוא עניינו האישי. לא פעם, כשחבר או חברה מספרים לי שאנשים מסתכלים עליהם קצת עקום כי הם הומוסקסואלים, אני תוהה למה זה עדיין קורה. הרי העדפה מינית מסוימת לא הופכת אותך לחריג או שונה. היא לא הופכת אף אחד למוכשר יותר או פחות, לאדם טוב או רע. חבל לי שיש אנשים שעדיין מסרבים להבין את זה.
אני מאמינה שעם הזמן, העולם רק יילך וייעשה ליברלי יותר, ממש כמו שעכשיו מדברים בארה"ב על הסדרת הנישואים החד מיניים בחוק, וסקר שנערך שם הראה ש-62 אחוז מהאמריקאים תומכים בכך. אצלנו זה עוד רחוק מלקרות, אבל אסור לאבד תקווה שיבוא יום וכולם יוכלו להינשא ולהקים כאן משפחה באופן חוקי.
בסופו של דבר, ברגע שכולנו נבין שצריך לקבל בני אדם על סמך המהות שלהם, ולא לפי הנטייה המינית או כל דבר אחר שהוא עניינם הפרטי בלבד – יוטב לכולנו. הרי כל בני האדם הגיעו לעולם הזה עם זכות שווה לאהוב ולהיות נאהבים, וככל שתהיה פה יותר אהבה, כך תהיה פחות אלימות ושנאת האחר. ואת זה כולנו רוצים, לא?
- לאתר של מיכאלה ברקו
